במרבית המדינות ישנה מטאפורה המייצגת את ה"רוע המוחלט". בחברה המערבית העכשווית, המטאפורה הנפוצה היא התנהגות בצורה נאצית או לחלופין, ביצוע רצח עם. ישראל עומדת בימים אלה במרכזה של מתקפת שנאה, הנובעת ממקורות שונים. האשמות, שישראל מתנהגת כלפי הפלשתינים בצורה שמזכירה את מדיניות הנאצים כלפי היהודים, הפכו לנפוצות מאד. כמה מחקרים שנערכו במספר מדינות אירופיות, מוכיחים כי הרבה מתושביהן אימצו דעות אלו.
במחקר שערכה בתחילת העשור הקודם אוניברסיטת בילפלד בגרמניה, התבקשו יותר מ-2,500 מרואיינים להביע את מידת הסכמתם עם ההצהרה הבאה: "מה שמדינת ישראל עושה לפלשתינים אינו שונה עקרונית ממה שהנאצים ברייך השלישי עשו ליהודים". 51 אחוז מהנשאלים השיבו על ההצהרה בחיוב.
היפוך השואה, הטענה כי מדיניות ישראל זהה לזו של גרמניה הנאצית, חלחלה עמוק לחברה האירופית העכשווית.
המחקר המקיף הראשון על יחס הנורווגים כלפי מיעוטים נערך בשנים 2011 ו-2012 על-ידי המרכז ללימודי השואה והמיעוטים הדתיים לפי הזמנת הממשלה. המחקר גילה, כי 38 אחוז מהנורווגים מסכימים עם הקביעה שישראל נוהגת כלפי הפלשתינים באותו האופן שבו נהגו הנאצים כלפי היהודים.
מחקרים נוספים באירופה
במחקרים נוספים שנערכו באירופה נשאלו המשתתפים האם ישראל מנהלת מלחמת השמדה כלפי הפלשתינים. כך למשל, מחקר שפרסם ב-2007
מוסד המחקר GFS ברן גילה כי 50 אחוז מאוכלוסיית שוויץ רואה בישראל את "גוליית" הנלחם מלחמת חורמה בפלשתינים.
מחקר נוסף של אוניברסיטת בילפלד בגרמניה, מטעם קרן פרידריך אברט הסוציאליסטית, שנערך ב-2011, כלל אלף משתתפים בני למעלה מגיל 16 בכל אחת משבע מדינות האיחוד האירופי. החוקרים גילו כי מספר גדול של נשאלים הסכימו שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלשתינים. קביעה זו שישראל אחראית לרצח עם דומה להשוואה לנאצים. אלה שענו בחיוב, הביעו דעות אנטישמיות מובהקות על-פי הגדרת האנטישמיות, כפי שנקבעה על-ידי האיחוד האירופי.
השיעור הנמוך ביותר של אלה שהסכימו עם הקביעה, נרשם באיטליה ובהולנד עם 38 ו-39 אחוזים בהתאמה. בהונגריה שיעור המסכימים עמד על 41 אחוז, בבריטניה - על 42 אחוז, בגרמניה 48 אחוז ובפורטוגל 49 אחוז. בפולין עמד מספרם של אלה שענו בחיוב על 63 אחוז. יצוין, כי שבע המדינות הללו מייצגות למעלה ממחצית אוכלוסיית האיחוד האירופי.
מאחר שקרוב ל-80 אחוז מ-500 מיליון תושבי האיחוד האירופי - קרוב ל-400 מיליון אירופים - הם בני למעלה מגיל 16, ניתן להניח כי לפחות 150 מיליון איש מתוכם מחזיקים בדעות שטניות על ישראל ורואים בה מדינה נאצית, או כזו האחראית לרצח עם.
האשמות נוצריות
הבקיאים בהיסטוריה של האנטישמיות מזהים בתפיסות אלו ביחס לישראל גירסה עדכנית של היחס הדמוני ליהודים במשך מאות שנים. בימי הביניים ייצגו היהודים עבור חלק גדול מהאוכלוסייה הנוצרית את הרוע המוחלט. היהודים הואשמו באשמה הכוזבת של רצח מי שהוא בעיניהם בן האלוהים, והנוצרים שהחזיקו בדעות אלו זיהו לעיתים קרובות את היהודים עם השטן.
תפיסה אנטישמית קיצונית זו, של הרוע המוחלט, יצרה טרמינולוגיה משלה. היהודים הואשמו ברצח האל, בהיותם בני שטן או השטן עצמו והאנטי-משיח. יהושע טרכטנברג בספרו "The Devil and the Jews" (Cleveland: Meridian, 1961) סיכם (ע' 159), כי בימי הביניים נתפסו היהודים על-ידי הנצרות כמכשפים, רוצחים, קניבלים, מרעילים ומקללים.
הברית החדשה
פיטר ון דר הורסט, מומחה לנצרות הקדומה, אומר כי "הברית החדשה מכילה מספר קטעים אנטישמיים, שניתן למצוא בכתבים המאוחרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא בבשורה על-פי יוחנן, שנכתבה לאחר הקרע בין הנוצרים ליהודים. הרגשות האנטי-יהודיים חלחלו לכל החלקים של הספר, והוא מכיל גם את הפסוק האנטישמי ביותר בברית החדשה.
"יוחנן הרחיק את ישו לחלוטין מהעם היהודי. הוא מאפשר לו לדבר אודות היהודים, חוקיהם ומנהגיהם כאילו הוא עצמו כבר אינו אחד מהם. הגרוע מכל, במחלוקת בין ישו והמנהיגים היהודים, יוחנן נתן לו לומר 'השטן הוא אביך’". בספרות הנוצרית, המאוחרת יותר, הביטוי כבר התפתח.
"להערה הקצרה הזאת היו תוצאות קטלניות במשך למעלה מאלפיים שנה", קובע ון דר הורסט, ולדבריו "והיא עלתה בחייהם של עשרות אלפי יהודים במהלך ההיסטוריה ובמיוחד בימי הביניים. פסוק זה אומץ על-ידי נוצרים שונאי יהודים בכדי להצדיק רצח יהודים. הרוצחים האמינו, כי 'אם ישו אמר שיהודים הם בני שטן, עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי למגרם".
ואן דר הורסט מציין, כי האשמה ברצח האל מנוגדת לאמת. ליהודים לא היה הכוח לרצוח איש. "כל מה שאנו יודעים ממקורות אחרים מוכיח כי פילטוס היה חסר מצפון וחסר רחמים. הרעיון שניתן היה להציל נידון למוות חף מפשע מנוגד להיסטוריה ומגוחך".
לדבריו של ון דר הורסט אפשר להוסיף שהרעיון שאנשים יכולים להיות אחראים למעשיהם של אבותיהם - ובמקרה הספציפי הזה למעשים שאבותיהם לא עשו - לפני דורות רבים, מערער את תפקודה החוקי והמוסרי של החברה.
הרוע המוחלט בנאציזם
הנאצים פיתחו קונספט חדש של הרוע המוחלט. היהודים הפכו לתת-אדם או לחלופין "שרצים", "חיידקים" וכיוצא בזה. הדימוי השטני של היהודים שאותו אימצו רבים ברחבי אירופה, הוביל להשמדה המונית במהלך השואה.
היהודים תרמו תרומה נכבדה במהלך המאה ה-20 למערכת הבריאות ולחיי הכלכלה, התרבות ולתחומים רבים אחרים בגרמניה שלפני המלחמה, והיהודים נלחמו כחיילים בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. למרות זאת, נושלו היהודים מזכויותיהם הבסיסיות על-ידי המשטר הנאצי, איבדו את עבודתם, גורשו ונרצחו.
באופן דומה, גם ההאשמות הנוכחיות כלפי ישראל כמייצגת ה"רוע המוחלט" הן דמוניות ביסודן. הטענה שישראל שואפת להשמיד את הפלשתינים היא הוצאת דיבה נפשעת. בין 1941 ל-1943 רצחו הגרמנים במחנות ההשמדה טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור כ-2 מיליון יהודים. מאז טכנולוגית ההשמדה "התקדמה" מאוד, ואם הטענות שישראל עוסקת ברצח עם היו נכונות, כבר מזמן לא היה נותר אף פלשתיני בחיים.
המציאות מוכיחה בדיוק את ההפך: מספר הפלשתינים רק גדל בהדרגה, ילדים פלשתינים נולדים בבתי חולים ישראלים, וחולים פלשתינים מטופלים בידי רופאים ישראלים.
הרוע המוחלט מתפתח
השלכת ה"רוע המוחלט" על היהודים התמקדה בחברות נוצריות באלמנטים הדתיים. באנטישמיות הלאומנית והאתנית, שהגיעה לשפל העמוק ביותר בגרמניה הנאצית, ההתמקדות הייתה ביהודים כבני אדם. התפיסות הדמוניות הנוכחיות של ישראל, לעומת זאת, מופנים כלפי המדינה היהודית.
ניתן להסיק מסקנות רבות מן הממצאים בדבר מאפייני האנטישמיות שהתגלו כיום באירופה והיקפה. מסקנה אחת היא שאירופים רבים מחזיקים בדעות לא רציונליות, בדיוק כמו אבותיהם בימי הביניים. מסקנה נוספת היא, שישראל הפכה למעין חיישן המצביע על הליקויים המוסריים והנפשיים של אירופה. ניתן רק לתהות מדוע ממשלות ישראל לא עימתו את הנהגת האיחוד האירופי ואת המדינות החברות בו עם הנתונים המדאיגים.
המטיפים
את מסע הדמוניזציה הקיצוני נגד ישראל מובילים גופים ואנשים ממגזרים שונים. הם תוקפים את ישראל מילולית בדרכים רבות ועושים שימוש מאסיבי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.
מרבית ההשוואות בין ישראל לנאציזם מקורן בעולם הערבי. החברה הפלשתינית, במובן זה, אינה שונה ממדינות ערב האחרות.
אמנת יסוד החמאס היא אחת משורה של מקורות ערבים, המקדמים את הרעיון של יישום שואה חדשה על היהודים ובו בזמן גם היפוך-השואה, כאילו היהודים הם מביאים על הערבים שואה. האמנה קוראת להשמדת עם וסעיף 7 מניח את היסוד לאידיאולוגיה רצחנית: "החמאס מצפה ליישום הבטחתו של אללה, ללא הגבלת זמן. הנביא, שהשלום והברכה עליו, אמר: העת לא תגיע עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם), עד שהיהודים יסתתרו מאחורי העצים והאבנים, שיצעקו: או מוסלמים יש יהודי שמסתתר מאחורי בואו והרגו אותו!".
סעיף 20 קובע: "הנאציזם של היהודים אינו פוסח על נשים וילדים ומפחיד את כולם. הם נלחמים במקורות הפרנסה של אנשים, גוזלים את כספם ופוגעים בכבודם. במעשיהם הנוראים הם מתעללים באנשים כמו פושעי המלחמה הגרועים ביותר".
הדברים מוצאים ביטוי נוסף בסעיף 31 הקובע כי: "השיטות הנאציות הציוניות בהם נעשה שימוש נגד העם שלנו לא יימשכו עד סיום הפלישה שלהם, מאחר שמדינות הבנויות על דיכוי שורדות רק שעה אחת. מדינות המבוססות על צדק יתקיימו עד תחיית המתים".
היפוך השואה בחברות מערביות
הבלשן ג'ורג'-אליה צרפתי
טוען כי המשוואה העיקרית בדמוניזציה של ישראל היא ש"הציונות שווה לנאציזם". הסוגים השונים של תעמולה אנטי-ישראלית הופצו וחזרו עליהם בלי סוף, והיא הצליחה לחלחל לחברה הכללית רק בגלל התשתית האנטישמית שלה". הוא מציין, כי הדבר נעשה בשילוב עם משוואות אחרות כגון "המדינה הציונית הפשיסטית, הגזענית או הקולוניאלית". בהקשר זה ניתן לציין גם את הקביעה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד.
המחקרים מגלים כי ההאשמות שישראל מתנהגת כמו הנאצים רווחות בקרב אירופים רבים. ייתכן כי רבים מאלה שמסיתים נגד ישראל אינם מאמינים בעצמם בהאשמות אלה. אבל הם סייעו ליצור אווירה שבה מיליונים אחרים מוכנים לקבל את הדברים כאמת לאמיתה.
מספר פוליטיקאים אירופים מובילים השוו בין ישראל לנאצים, כשבולט בתוכם מספרם של הסוציאל-דמוקרטים כמו נשיא צרפת
פרנסואה מיטראן ראש ממשלת שבדיה
אולוף פלמה וראש ממשלת יוון
אנדראס פפנדראו. ההבדל היחיד בין הטיעונים שהשמיעו הנאצים על היהודים לטיעונים הפוליטיים האלה הוא שהנאצים חזרו עליהם פעם אחר פעם, בעוד שהפוליטיקאים הסוציאליסטים בדרך כלל עשו זאת רק פעם אחת.
בעוד שהאשמת ישראל ברוע המוחלט על-ידי השוואתה לגרמניה הנאצית היא דבר נדיר יחסית, סוציאל-דמוקרטים רבים מאשימים את ישראל בהיותה "מדינת אפרטהייד". כך למשל,
סיגמאר גבריאל, העומד בראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית קבע בדף הפייסבוק שלו כי ישראל היא "משטר אפרטהייד".
באפריל 2002,
פרנקו קוואלי, ששימש ראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוויצרית, שהייתה חברה בממשלה, נאם בהפגנה פרו-פלשתינית. הוא טען בפומבי כי "ישראל מבצעת בכוונה מעשי טבח בעם שלם" וגינה את "ההשמדה השיטתית של הפלשתינים". ההצהרות הללו לוו בשריפת דגלי ישראל.
דמות מוכרת יותר המלבה שנאה כלפי ישראל היא הנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קרטר, שפרסם ב-2006 ספר שכותרתו "שלום ולא אפרטהייד". הספר מלא בטעויות עובדתיות שכבר
נחשפו ברבים.
קריקטורות ערביות
קריקטוריסטים המפרסמים בכלי תקשורת המוניים חייבים להשתמש בסטריאוטיפים שיזוהו בקלות על-ידי מרבית הקוראים. בחברה המודרנית, שבה הידע שטחי ביותר, קריקטורות הן כלי מצוין להעברת דעות, כולל מסרי שנאה בצורה תמציתית. הדבר נכון בעיקר במדינות שבהן שיעור יודעי הקרוא וכתוב נמוך יחסית, כמו בעולם הערבי.
יואל קוטק שפרסם רבות בנושא קריקטורות שנאה אנטישמיות ואנטי-ציוניות, כותב כי "זמן רב לפני ש
אריאל שרון עלה לשלטון, הצגת הישראלי כנאצי הופיעה בהרחבה בקריקטורות הערביות. המוטיב החוזר הוא שכל הישראלים, מפרס וברק ועד שרון, שואבים השראה מהשיטות הנאציות. הפרדוקס ברור לכל כשנזכרים בתמיכה הערבית בנאציזם במהלך מלחמת העולם השנייה והתמיכה של אינטלקטואלים ערבים בולטים בהכחשת השואה.
מנקודת ראותם פשעי הציונים עולים בהרבה על פשעי הנאצים".
קוטק מציין, כי ב-28 לדצמבר 1999, הרבה לפי האינתיפאדה השנייה, אל חיית אל ג'דידה, ביטאון הרשות הפלשתינית הרשמי, פרסם קריקטורה ברוח זו, המציגה איש זקן בגלבייה, המייצג את המאה העשרים, הנפרד מבחור צעיר בחולצת טי, המייצג את המאה העשרים ואחת. בין שני האנשים עומד יהודי קטנטן עם מגן דוד על חזהו, שחץ מופנה לכיוונו ועליו כתוב "המחלה של המאה".
קוטק מסכם כי המוטיב החוזר בכל הקריקטורות הללו הוא "היהודי השטני".
נורווגיה
מדינות ערב אינן היחידות המשוות בין ישראל לנאציזם. מוטיבים דומים ניתן למצוא בקריקטורות המתפרסמות באירופה ותורמות ל"נאציפיקציה" של מדינת ישראל. נורווגיה, מדינה שבה כמה משרי ממשלת סטולטנברג ליבו שנאה כלפי ישראל, היא דוגמה בולטת.
ב-2002 פרסם הקריקטוריסט ממוצא גרמני
פין גראף קריקטורה של אריאל שרון לבוש כנאצי ביומון הנורווגי הנפוץ דאגבלאדט. בקריקטורה נוספת מפרי עטו ב2006, הציג גראף את ראש הממשלה אהוד
אולמרט כמפקד מחנה ריכוז מהסרט רשימת שינדלר. ב-2011 אותו הקריקטוריסט הציג את החזרת
גלעד שליט כאילו האסירים הפלשתינים מועברים לבית כלא חדש, עזה, ועליו הכיתוב מהשלט במחנה הריכוז בוכנוולד "לכל אחד מה שמגיע לו".
יצוין, כי ב-2007 זכה גראף על עבודתו
באות המלכותי הגבוה ביותר מידיו של מלך נורווגיה הארלד החמישי. המזכ"ל הפורש של מפלגת העבודה הנורווגית, האקון לי, כתב בזכרונותיו, כי "מפלגת העבודה תקפה את ישראל בצורה רצינית ועשתה שימוש בקריקטורות של פין גראף, שהזכירו את
הציורים האנטישמיים שהופיעו בשטורמר בתקופת היטלר ובתנין במוסקבה".
התפיסה מימי הביניים של היהודי כשטן הופיעה גם היא בקריקטורות שראו אור בנורווגיה. כך למשל, את
השטן היהודי ייצג אריאל שרון עם קרניים בקריקטורה שאייר אודמונד מיקלסן בעיתון המקומי האמר ארביידרבלאד.
גם המוטיב של היהודי כמרעיל בארות חוזר לחיים בתקשורת. קריקטורה שפורסמה בשטוטגרטר צייטונג הגרמני באוגוסט 2013 הציגה את ראש הממשלה
בנימין נתניהו מרעיל את תהליך השלום. בתמונה רואים את ראש הממשלה יושב על ספסל בפארק ומאכיל את יוני השלום מתוך בקבוק רעל שעליו הכיתוב "בנייה בהתנחלויות".
ב-2002 פרסם היומון היווני
אתנוס, המזוהה עם מפלגת השלטון דאז פאסוק הסוציאליסטית, קריקטורה שבה רואים שני חיילי צה"ל לבושים כנאצים עם מגיני דוד על הקסדות כשהם דוקרים ערבים. הכיתוב מתחת קבע כי "אל תרגישו אשמה. לא היינו באושוויץ ודכאו כדי לסבול אלא כדי ללמוד".
בכלי תקשורת אירופיים מרכזיים חזר גם המוטיב הקלאסי של עלילת הדם. קריקטורה המציגה את שרון כשהוא אוכל תינוק פורסמה ביומון
אינדפנדנט הבריטי. האיור זיכה את המאייר דייב בראון בפרס הקריקטורה הפוליטית הבולטת של השנה, שהעניקה לו חברת הפרלמנט ממפלגת הלייבור ושרה לשעבר קלייר שורט במשרדי האקונומיסט בלונדון. בעקבות תלונות שהוגשו בנושא, החליטה ועדת תלונות התקשורת הבריטית כי הקריקטורה לא פגעה באתיקה העיתונאית.
המוסלמים כנאצים
ניתוח שטחי מגלה כי ההשפעה העיקרית העכשווית של האידיאולוגיה הנאצית היא על חלקים של העולם המוסלמי. השפעתן של תנועות ניאו-נאציות בעולם המערבי מוגבלת מאוד בהשוואה לנוכחותה של חשיבה דומה לנאציזם בחברות מוסלמיות. בעוד שבאירופה, למעט הונגריה ויוון, תנועות בעלות אידיאולוגיה ניאו-נאצית נדחקו לשוליים הפוליטיים, הרי שבעולם המוסלמי הן חלק מהזרם המרכזי.
הדוגמה הבולטת ביותר היא נשיא אירן לשעבר,
מחמוד אחמדינג'אד, שאיומי ההשמדה שלו כלפי ישראל וההסתה יונקים משורשיו באירן הפונדמנטליסטית ומדמויות רדיקליות אחרות בעולם המוסלמי.
אמנת חמאס שכבר הוזכרה היא דוגמה נוספת. ההסתה הפלשתינית הקוראת להשמדת היהודים החלה כבר לפני מלחמת העולם השנייה. המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני הנהיג את הקיצונים הערביים הפלשתינים ואף זכה לסיוע כספי וצבאי מגרמניה הנאצית בסוף שנות ה-30'.
גם מנהיגם של הערבים "המתונים" באותה התקופה ראג'ב ביי אל נשאשיבי, שהיה ראש עיריית ירושלים, תמך בפומבי בהשמדה המונית של יהודים. לאחר המהומות ב-1929 שאל הסופר הצרפתי אלברט לונדרס את נשאשיבי מדוע נרצחו יהודים זקנים בחברון ובצפת, שעמם לא היה לערבים שום סכסוך?
תשובתו של נאשאשיבי הייתה: "אתה נוהג כמו במלחמה, אתה לא הורג את מי שאתה רוצה, אלא את מי שאתה מוצא. בפעם הבאה כולם ייהרגו, צעירים וזקנים". בפגישה מאוחרת יותר
כשלונדרס היקשה עליו ואמר כי אינו מאמין שהם מסוגלים להרוג 150 אלף יהודים, השיב נשאשיבי כי ניתן לרצוח את כולם תוך יומיים.
הדברים משקפים הלך רוח נרחב בהרבה בחברה הערבית כפי שהגדיר זאת בתמציתיות
עזאם פאשה, מזכיר הליגה הערבית, שהכריז במהלך המלחמה ב-1948 כי "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח רחב ממדים, שידברו עליה בעתיד כמו שמדברים על הטבח של המונגולים והצלבנים".
דעות מומחים
ההזדהות האידיאולוגית עם המחשבה וההתנהגות הנאצית, כפי שזו מוצאת את ביטויה בחלקים של העולם המוסלמי, זוכה לתשומת ליבם של מומחים בתחום. חוקר השואה פרופ'
יהודה באואר אומר כי "כיום, בפעם הראשונה מאז 1945, יהודים מאוימים שוב בגלוי על-ידי אידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית הקוראת לרצח עם. את הרטוריקה הרצחנית יש לקחת ברצינות גדולה יותר מזו של הנאצים לפני שני עשורים ויותר. הקשר הישיר בין השואה לקריאות והפעולות לרצח עם יותר מברור. השואה הייתה חסרת תקדים, אולם עכשיו נוצר תקדים ויש כאלה שפועלים בהתאם".
ההיסטוריון רוברט ויסטריך כותב, כי הגרעין הקשה של אנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי ניתן להשוואה רק לזה של גרמניה הנאצית. ויסטריך מסביר, כי השנאה המוסלמית לישראל וליהודים היא "אנטישמיות בעלת ממד של רצח עם." בהתייחסו לקווים המשותפים לאנטישמיות המוסלמית והנאצית,
מציין ויסטריך את הפנאטיות, פולחן המוות, קריאה ניהיליסטית להשמדה ותאווה מטורפת להגמוניה עולמית.
במאמר שפרסם ב-2012
ריצ'רד פראסקוויר, יו"ר הקריף, ארגון הגג של הקהילה היהודית הצרפתית, הוא השווה בין האיסלאם הקיצוני לנאציזם וציין שני מרכיבים זהים חשובים. הראשון הוא, שהיהודים הם האויב העיקרי של שתי התנועות ושהאנטישמיות היא מרכיב חשוב באידיאולוגיה. השני הוא, ששתי האידיאולוגיות עושות דמוניזציה ליהודים. ההיסטוריון האמריקני,
ריצ'ארד לנדס ציין כי "היסטוריונים בעתיד יגלו ודאי שהאנטישמיות הנוכחית בחברה הערבית והמוסלמית, הגיעה אפילו לרמות גבוהות יותר מאשר בקרב הנאצים".
כיצד נלחמים בדמוניזציה?
אין פתרון פלא למאבק בדמוניזציה של ישראל. הדבר דורש מאבק ממושך במגוון רחב של חזיתות. הצעד ההכרחי הראשון הוא חשיפת מקורות השנאה, המסרים המועברים ואמצעי ההפצה שלהם. הנתונים על מספרם העצום של האירופים המאמינים כי ישראל מתנהגת כמו הנאצים, או שהיא אחראית לרצח עם, אינם ידועים לציבור הכללי. חשיפתם המקסימאלית הכרחית למאבק בתפיסות מרושעות אלו.
המנהיגים הפוליטיים והחברתיים האירופיים מעוניינים בהסתרת המידע מאחר שהוא מערער את הדימוי הכוזב, שהאיחוד האירופי ורבים אחרים יצרו במהלך השנים. האיחוד האירופי מוצג לא פעם כפועל לקידום זכויות אדם, משפט בינלאומי והגינות ומרחיק עצמו מההיסטוריה הרצחנית של אירופה הנאצית של המחצית הראשונה של שנות ה-40'.
עוד זמן רב לאחר סיום המלחמה, הייתה עסוקה היבשת האירופית במירוק עברה. אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי בתחום היא שמנהיגי מדינות מוכנים היום להודות באחריות קודמיהם לפשעים שביצעו בתפקיד, כמו למשל בהצהרתו של נשיא צרפת ז'אק שיראק כי צרפת של וישי הייתה היורשת הלגיטימית של הרפובליקה הצרפתית השלישית. מרבית המדינות האירופיות, למעט הולנד, התנצלו על התנהגות הממשלות בתקופת המלחמה, או כמו בצרפת, הכירו באחריותם לרדיפת היהודים על-ידי הממשלה והביורוקרטיה המקומית.
פרסום נתונים על תחושות שליליות הרווחות אצל תושבי אירופה לגבי ישראל פוגע בדימוי ההומאני שמנסה אירופה להציג. אלה המאשימים לשווא אחרים בביצוע פשעים קיצוניים, הם בעלי דפוסי חשיבה פליליים. 150 מיליון האירופים, או יותר, המאמינים שישראל היא מדינה נאצית, מייצגים גיבוב מכוער של אנשים בעלי כוונת זדון. בתקופתנו, הנחשבת למתקדמת, הם ממחזרים את הדעות הדמוניות כלפי יהודים שהיו לאבותיהם בימי הביניים.
חשיפה שכזו לא רק שפוגעת בדימויה של אירופה, אלא שהיא גם מעלה את השאלה, מי הם אלה שיצרו ישירות או בעקיפין את הדימוי הזה. היא גם תיאלץ את האיחוד האירופי לבדוק את הנושא, מה שיוביל בהכרח להושטת אצבע מאשימה כלפי חלק מההנהגה ופוליטיקאים בולטים ותדרוש התמקדות בשנאה המופצת על-ידי מערכות פוליטיות אירופיות, התקשורת, ארגונים לא ממשלתיים, כנסיות, אוניברסיטאות, בתי ספר, איגודים מקצועיים וכיוצא באלה.
חקירה כזו, אם תבוצע כראוי, תוביל לתוצאות הרסניות, מאחר שהיא תדרוש נקיטת עמדה. היא תעלה את השאלה, מה לעשות עם המסיתים בגופים הממשלתיים של האיחוד האירופי ועם העובדים במטות האיחוד. היא גם תחייב את הפסקת ההסתה.
לאחר מכן, יהיה צורך בגיבוש תוכניות חינוכיות ואחרות ובפעולות נוספות כדי להביא לשינוי הדרגתי בדפוסי החשיבה של כ-150 מיליון אירופים או יותר. ההימנעות מפתיחת תיבת פנדורה זו מאפשרת לאיחוד האירופי להימנע מעריכת חשבון נפש.
מסקנה
העיוות הידוע ביותר של השואה הוא הכחשת השואה. זהו גם השקר האנטישמי העכשווי הגדול ביותר. המטרה העיקרית של הכחשת השואה היא להציג את היהודים כנבלים חסרי מצפון. האנטישמים טוענים למעשה, שהיהודים המציאו רצח המוני בידי הנאצים ובעלי בריתם, שמעולם לא התקיים במציאות. למרות הסכנות הגלומות בהכחשת השואה, היפוך השואה והשוואת ישראל והיהודים לנאצים מסוכנת בהרבה.
הנתונים שהובאו פה מעידים כמה עמוק חלחלה הדמוניזציה של ישראל ושזו הגיעה גם ללב הזרם המרכזי האירופי. מדובר בסכנה עצומה למדינת ישראל, גם אם נראה שמדובר בתפיסות עולם רדומות. הדמוניזציה של היהודים בשנות ה-30' של המאה ה-20 הובילה בסופו של דבר לשואה. ניתן רק לשער למה יובילו הדעות השליליות הקיצוניות על ישראל בעתיד.
