ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, אמר שהממשלה תמצה את הדין עם המסתננים המפגינים. אולם דומה, שלא פחות מהם צריך למצות את הדין עם הארגונים ה
הומניטריים, העומדים מאחוריהם ומהווים את מנוע הצמיחה של המסתננים בארץ. מדובר לא רק בתמיכה כספית, אלא בתמיכה חברתית וארגונית ואף בהסתרתם של המסתננים, השוהים כאן באופן בלתי חוקי, מפני הרשויות. זאת מתוך ידיעה ברורה של ארגוני הסיוע להפרת חוק בוטה ומתן יד לכך בלי בושה.
יתרה מכך, נדמה לי שהמפגינים יורים לעצמם ברגל. הם אינם משכנעים אלא את ארגוני השמאל המשוכנעים המתייצבים מאחוריהם, אך לא את הממשלה והציבור, שהוא נבון דיו כדי לדעת שהמסתננים ותומכיהם עובדים עליו בעיניים. אי-אפשר לעבוד על כל הציבור כל הזמן כבר אמרנו? נהפוך הוא. הבלטת נוכחותם המלאה בהפגנות, בסדר גודל של רבבות אנשים, רק תאיץ את הצורך לגרשם מהארץ. זאת בצורה הומניטרית ובתנאים הנדיבים ביותר. ואולי זו התועלת שתצמח לאזרחי ישראל מן ההפגנה.
ציון לגנאי
שושן ברבי, שנהג בשכרות, דרס למוות לפני שנה שלוש נשים בתאונת פגע וברח בנתניה. עורך דינו, מוטי כץ, לא רק שלא התנער מחומרת התאונה, אלא מתוך להיטות להגן על מרשו, אף הכשיר אותה כנורמה. "זו תאונה שכמוה יש עשרות, ואין סיבה להחמיר עימו" אמר. אתם שומעים טוב? למרות האלמנטים החמורים בה - נהיגה בשכרות, שלושה קורבנות והפקרתם - הסניגור מתייחס אליה בשוויון נפש גמור.
דומה כי מעֵבר לציון לגנאי שעורך הדין ראוי לו, למרבה הצער הוא משקף את גישת החברה ה'נורמטיבית' למכת הקטל בדרכים, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית היומית. והשאלה מה כאן הביצה והתרנגולת. נראה כי מרוב תאונות, היחס אליהן מצד הציבור הפך ליותר מאדיש, ואילו האדישות מצידה גורמת לריבוי התאונות.
בצד זילות החיים וקלוּת התגובה הבלתי נסבלת של נציג החוק לתאונה, לפחות בדבר אחד הוא צודק, שכמו התאונה הזאת יש רבות. ומה הפלא? האדישות החברתית והענישה האבסורדית על תאונות מסדר גודל כזה - שלוש שנות מאסר בלבד (שנתיים בניכוי שליש) על נהיגה ברשלנות - משוללת כל הרתעה.
אם גישת הענישה לתאונות לא תשתנה, וזו לא תיקבע על-פי מבחן התוצאה - קורבנות התאונה - הרי שהנהגים הדורסים ימשיכו לצחוק כל הדרך לכלא, ומעגל הקטל הזה לא ייפסק. לתשומת לב חברי הכנסת.
רק בישראל
רבבות המסתננים שהפגינו בתל אביב, מוכיחים, שעם כל הכבוד למגמת הבלימה של ההסתננות, עד כמה הם רבים עדיין, כשהם יוצאים מכל מאורותיהם ומקומות המסתור שלהם, בחסות ארגוני 'זכויות האדם' של השמאל. אותם ארגוני שמאל עושים זאת, מתוך ידיעה ברורה שמדובר במסתננים בלתי חוקיים, והם נותנים יד לעבריינות. בכך הם חושפים את צביעותם המובהקת, בהניפם את דגל החוק, רק כאשר מדובר במחנה הפוליטי ה'לא נכון' בעיניהם, שעימו נמנים, איך לא, החרדים והמתנחלים.
רק בישראל נהנים המסתננים מחופש ההפגנה, וממלון חמישה כוכבים במתקני הכליאה וליווי פיננסי נדיב בחזרה הביתה. ורק בישראל תחת הכותרת 'ארגונים הומניטריים' אזרחי המדינה תומכים רשמית לא רק בעבירה על החוק, אלא גם מעודדים בעקיפין מעשי אלימות מצד המסתננים כלפי אחיהם היהודים, במקום להגן על הקורבנות. לאן הגענו?
חרד למדינה
דומני כי המסלול שעבר ארגון זק"א, מארגון חסד של אמת לארגון הצלה בינלאומי בעל אופי פלורליסטי, משקף את כברת הדרך שעבר היו"ר, יהודה משי-זהב. האיש שהיה במשך שנים רבות חרדי קיצוני, מראשי נטורי קרתא, כוכב ההפגנות האנטי-ציוניות שנלחם בחירוף נפש נגד המשטרה ורשויות המדינה, עשה מהפך של 180 מעלות בעשור האחרון.
משי-זהב הפך לציוני חרדי, והחל לשתף פעולה עם כל מוסדות השלטון, המשטרה והצבא. האקט הסמלי למהפך היה הדלקת המשואה ביום העצמאות. מה הפלא שבנו משרת בנח"ל החרדי. לכן רק טבעי הדבר שארגון זק"א, הבייבי שלו, הפך לארגון הצלה הומניטרי כלל ישראלי, סמל האחדות הלאומית, המשלב גם דתיים לאומיים וחילונים, כשפניו אל העולם, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ביותר. הכושי הפך את עורו כבר אמרנו?
עם הפנים לצעירים
אין ספק שהשדרן המוכשר,
מיכה פרידמן, לא פוטר, כטענתו, על-רקע פוליטי. עובדה,
רזי ברקאי השמאלני הוותיק, עדיין חי ובועט בתחנה. לכן נראה כי הסיבה לפיטוריו היא המגמה הכללית הקיימת בתקשורת, שפנֶיה להצערת השדרנים והכתבים בגלל הרייטינג. ואכן, את הפריים-טיים של שידורי
גלי צה"ל, בהגשת החדשות והיומן, מאיישים יותר ויותר עיתונאים צעירים.
אז נכון שיש עדיין את רזי, הקשיש בחבורה, והצעירים יותר
יעל דן, אברי ולינור, אך מדובר בסלבריטאים נצחיים בעלי רוח צעירה ובועטת בהתאם לאופי התחנה. עם זאת, דומה שהקשר בין שידורי הרשת לתחנה צבאית, פרט לחיילים המשרתים בה ותוכניות בודדות על צבא וביטחון, הוא מקרי בהחלט.
