יום לאחר שגופתו של אריאל שרון נטמנה באדמה, ניתן לאתר בכל העיתונים, ולא רק בהארץ, גם מופעי ביקורת על האיש ומעשיו. אפילו בידיעות אחרונות מתפרסם מאמר, מאת יועז הנדל, הכולל הבנה לביקורת על שרון. "יש משהו מחמם באבל הלאומי שנפרש בשבועיים האחרונים מעל דפי העיתון", כותב הנדל במדור הדעות של העיתון. "[...] אלא שהחום הלאומי גם מבלבל. ההחלטות הקשות של שרון גרמו לצער וכאב לקבוצה גדולה של אנשים [...]". הנדל אינו מתכוון לחפים מפשע שנהרגו במבצעי הנקם שהוביל שרון, גם לא למשפחות חללי מלחמת לבנון. הנדל מבין ללבם של מתנחלי עזה לשעבר, שכועסים על שרון מפני שהוביל לנסיגה מהרצועה. דומה כי זה מה שהזרם המרכזי של התקשורת מסוגל להכיל בימים אלה. ביקורת על שרון מימין, בשל הנסיגה מעזה. לא על המלחמות, לא על החשדות לשחיתות. גם ישראל היום מתמקד בסוגיה זו בבואו לבקר את שרון. יתר על כן, אמילי עמרוסי טוענת באותו עיתון כי הסיקור החיובי של חיי שרון בתקשורת הישראלית ("בית-חרושת לזיכרון קולקטיבי") נובע מהחלטתו לסגת מעזה. "האם מספידיו הנרגשים מהארץ ומהעולם היו דוברים כך אלמלא אותן שנתיים אחרונות לפעילותו?", היא תוהה. לדעתה, "ככה ייעשה לאיש אשר השמאל חפץ ביקרו [...] לא נשאל על חוקיות הקבורה בקרקע פרטית, נטשטש את המדיניות השנויה במחלוקת, לא נתעכב על קטנות כגון תיקים פליליים. גלימת עוקר המתנחלים עשויה מחומר דוחה כתמים". "הדי מחלוקת לצד אהבה עמוקה ליוו את שרון אלי קבר", כותב מרדכי חיימוביץ' במעריב, ומתמקד גם הוא בנסיגה מעזה. לטענת חיימוביץ', "לא ההינתקות עשתה את שרון ליקיר השמאל והעיתונות. בחברה ישראלית, שחיפשה דמות אב, הוא היה האחרון שנשאר". "אריק הוא לא הנפיל האחרון", אומר ישראל מעוז לכתב הארץ גדעון לוי. "יש לנו עוד הרבה נפילים. הם צצים אצלנו כמו פרחים, ואחר-כך אומרים שלא יהיו עוד כמותם". לוי, שנשלח יחד עם הצלם אלכס ליבק לסקר את הלווית שרון, קושר גם הוא בין הנסיגה מעזה לכבוד שניתן לראש הממשלה המנוח. "הקהילייה הבינלאומית שלחה רק את סגל ב' שלה, עם ראש ממשלת צ'כיה כראש מדינה יחיד ואיתו שר ההגנה של קפריסין ושרת החוץ של סינגפור. אילו מת שרון לפני שהספיק לבצע את ההינתקות, גם אלו לא היו באים לחלוק כבוד למי שנחשב בעולם עד אז לפושע מלחמה, מילושביץ' הישראלי", הוא כותב. בטקסט של לוי יש גילויי רגשנות ואהדה מפתיעים כלפי שרון ומשפחתו, בהתחשב בעמדתו השמאלית של הכותב. אולי משום כך מקפיד לוי לסיים את רשימתו באזכור הכפר הפלשתיני שהיה פעם בשטחי חוות השקמים. עוד מזכיר לוי בסיקורו כי לא באו אזרחים רבים להלוויה ומכל מקום הרבה פחות ממה שציפו. בישראל היום מדווח על כך גדי גולן. קוראי מעריב יכולים ללמוד על כך מדיווחו של חיימוביץ'. מקוראי ידיעות אחרונות, שממשיך לסקר את מות שרון כאילו היה בן משפחה שמת ולא מנהיג, נחסך המידע הזה. נוסף לסיקור ההלוויה מאת לוי מודפסת בהארץ רשימה ביקורתית מאת נחמיה שטרסלר, הלועג להספדים המלוקקים לשרון ומזכיר (לגנאי) את חלקו במפעל ההתנחלויות בשטחים. אמיר אורן מבקר ברשימה נפרדת את הסגידה של צה"ל לשרון, שהפר פקודות ושיקר למפקדיו. במדור הדעות האחורי של העיתון מתפרסם מאמר מאת יואב פלד, הטוען כי "מורשתו האמיתית של שרון היא מורשת של מלחמה כפולה, המתנהלת עד היום, נגד הפלשתינים ונגד עניי ישראל". לפי פלד, מדיניותו של ראש הממשלה שרון, על הנסיגה מעזה והקמת חומת ההפרדה, "כוונה אך ורק לייעול השליטה הישראלית בשטחים, כדי שאפשר יהיה להמשיך במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית ובהורדת המיסים הישירים". בעוד שבעיתוני הבוקר ניתן למצוא ביקורת רבה על הנסיגה מעזה וטענות ביקורתיות ביחס למעשי שרון בצבא ובכלכלה, אין הבוקר תזכורת משמעותית לחשדות בשחיתות שליוו את שרון, בעיקר בשנותיו האחרונות. לפי ציוץ שפירסם אתמול יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", לשלל ההספדים על שרון היה אמור להצטרף גם מאמר פרי עטו על תולדות ראש הממשלה המנוח מהזווית המשפטית, אולם המאמר לא ראה אור. מבין השורות של יועז אפשר להבין כי המאמר היה ביקורתי וכי הוא אינו שבע רצון מהחלטת עורכי "גלובס" לגנוז אותו. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מ"גלובס": "המאמר לא היה ראוי לפרסום, לא בתוכנו ולא בעיתויו".