מאז אמצע המאה ה-19 נחשפו משכילים ערביים לרוחות הלאומיות שנשבו באירופה, למדו אותן, אימצו אותן אל ליבם וניסו ליישם אותן בארצות המזרח התיכון. כך קמו תנועות פאן-ערביות שדגלו בהקמת מדינת לאום אחת ממרוקו במערב עד עירק במזרח, מסוריה בצפון עד תימן בדרום. במקביל, נוסדו מדינות מקומיות על-ידי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, שניסו לבסס את קיומן על יצירת תודעה מקומית - סורית, עירקית, ירדנית וכולי - על חשבון התודעה הערבית הכוללת, שנותרה ליישום ב"ליגה הערבית" בלבד.
התדמית החיובית שהייתה לברית-המועצות באמצע המאה ה-20 הביאה גם לפריחת תנועות שנגזרו ממנה כמו הסוציאליזם הערבי של גמאל עבדול נאצר ומפלגות הבעת' ששלטו בסוריה ובעירק. אחרים נהו אחרי הליברליזם המערבי וניסו לחקותו, לעומת נוספים שאימצו דווקא את המודל המלוכני, שהתבסס על המסורת המקומית ושילובה בחוקה פסאודו-מערבית.
המשותף לכל האידיאולוגיות הללו היה שכולן ניסו למצוא תוכן חדש ומשמעות מודרנית לקולקטיב הערבי, במקום התוכן המסורתי שלו שהיה שילוב בין השבטיות והאיסלאם - שני המרכיבים העיקריים של התודעה הקולקטיבית במזרח התיכון. הבסיס לכל האידיאולוגיות החדשות היה שמדובר באומה ערבית אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים המצריכים את התאמתן של האידיאולוגיות המערביות לתנאי המזרח הערבי.
אלא שמה שנבנה לאורך השנים היה מגדל קלפים, סיסמאות נבובות ורעיונות שדופים, שלא הצליחו באמת ליצור תודעת-יחד חדשה בעלת תוכן רעיוני מוצק ומקובל, שתתנחל בלבבות ההמונים ותחליף את נאמנותם הבסיסית, החזקה, למסורת השבטית והדתית. את ההוכחה אנו מקבלים - ובצבע אדום עז - במהלך שלוש השנים האחרונות, שהביאו לקריסת הרבה מהרעיונות הריקים שהציפו את המרחב הציבורי עשרות שנים.
ציפורי המוות של אל-קאעידה
הלאומיות הערבית שהתבטאה בליגה הערבית ובמוסדותיה, כולל הפסגה הערבית, התבררה כלא יותר מעלה תאנה לכיסוי ערוותן של הפלגנות, התככנות, הנקמנות, השנאה, הקנאה והתחרות שהעיקו על כל פעולה קולקטיבית של מדינות ערב. הסולידריות הערבית התגלתה כסיסמה שדופה וחסרת משמעות, כשמדינות ערביות לא רק שלא סייעו זו לזו כשהותקפו על-ידי זרים, אלא אף לחמו זו נגד זו, בניגוד מוחלט למגילת היסוד של הליגה הערבית. רק בשלוש השנים האחרונות ראינו את מעורבותן הצבאית הגלויה של קטר, סעודיה ומדינות אחרות בלוב, בסוריה, בבחריין ובתימן, כשבחלקן הסיוע הזר היה לשם חיזוק השליט ובחלקן יועד למתנגדיו. לכך יש להוסיף את התככנות הקבועה של ערוץ "האחים המוסלמים" "אלג'זירה" המשדר מקטר, ואת הג'יהאד התקשורתי שהוא עורך נגד השליטים הערביים מאז שהחל לפעול בשלהי 1996.
במהלך הדור האחרון, השליטים, או נכון יותר הדיקטטורים - מגמאל עבדול נאצר עד
סדאם חוסיין, מקדאפי ועד אסד האב והבן - טובחים, בשם הלאומיות והאינטרס הפטריוטי כמובן, מאות אלפים מנתיניהם. רוצחים אלה היו אורחים מקובלים בוועידות, בכנסים, בקבלות פנים ובמסדרונות, וכל פוליטיקאי נדחף כדי לזכות בתמונה איתם. אפילו כמה פוליטיקאים מבין אזרחי ישראל הערביים רצו ללוב לפני כמה שנים כדי להצטלם עם רוצח ההמונים ששלט בה 42 שנה. התנהגותם הוציאה שם רע ללאומיות ולפטריוטיות שעלו משופרות התעמולה שלהם, ונפשם של אזרחיהם נקעה מהם ומן המסר שניסו להעביר.
האמון שהאזרח הערבי מייחס למדינתו נמוך להפליא, בהשוואה לזה של אזרחי מדינות אחרות. האיש ברחוב הערבי משוכנע כי השלטון במדינתו מושחת, מסואב ופועל אך ורק לתועלת מי שמקבל משכורת רשמית של המדינה ומנצל את משרתו וסמכותו לעשיית רווחים אישיים באמצעות שוחד ושלמונים. התחושה הכללית ברחוב הערבי היא של ייאוש מאי-יכולתם של ערבים לנהל מדינה מודרנית, מסודרת, בעלת שקיפות שלטונית והגינות כלכלית. האלימות שנוקטים השלטונות במדינות ערב מזה עשרות שנים מרחיקה מהם את מרבית האוכלוסייה ויוצרת עוינות מבנית קשה בין השלטון והאזרחים.
במקביל, קיימת גם תחושה שבעולם הערבי, ללא אלימות שלטונית לא ניתן לקיים מערכת מסודרת ויעילה לאורך זמן. האלימות השלטונית שוררת במישור הלאומי המדינתי, כולל בגופי המדינה כמו משרדי ממשלה, צבא ומשטרה. אך זו קיימת גם במישור העירוני מוניציפלי, ובמסגרות המשפחתיות. רמת האלימות במשפחה המזרח תיכונית גבוהה מזו שבאזורים אחרים של העולם, והאישה הערבית היא המדוכאת ביותר מכל נשי העולם.
גם הנאמנות הערבית לפלשתינים התבררה כסיסמה נבובה. מה עשו מדינות ערב כדי להפחית את סבלם של פליטי 1948 שנכלאו על ידן ב"מחנות פליטים"? אפילו הפלשתינים ביהודה, שומרון ועזה מחזיקים את אחיהם במחנות פליטים! מה עשו השלטונות הערביים עם המיליארדים שקיבלו למען הפליטים מהעולם במשך 65 שנים? האם מדינות ערביות כמו מצרים וירדן לא עשו שלום עם ישראל בלי שבעיית הפלשתינים נפתרה? נראה שהאינטרסים הפרטיקולריים של מדינות אלו גברו על סיסמאות הסולידריות הרעועה עם הפלשתינים. אירועי הימים האחרונים במחנה הפליטים "ירמוך" בסוריה מוכיחים עד כמה הפלשתינים יקרים לליבם של אחיהם הערבים.
אפילו האיום האירני, שהחל להיות יותר ויותר משמעותי בתקופה האחרונה בעקבות הסכם ז'נבה, אינו מצליח לאחד את הערבים. לכן, בצר להם, הם מפתחים מאחורי הקלעים את יחסיהם עם ישראל, אולי זו תושיע אותם מהאירנים. חסן נסראללה כינה אותם "דמויי גברים", ואין בלקסיקון הערבי כינוי גנאי גרוע יותר.
יותר מ-100 מיליון ערבים חיים הרחק מתחת לקו העוני - חולים, בורים ומוזנחים. מצד שני פלח צר מאוד של ערבים חי חיי מותרות של מיליארדרים במדינות הנפט, אבל לא רק בהן. הסולידריות הכלכלית בקרב "האומה הערבית" שואפת לאפס, והדאגה האמיתית לעני, ליתום ולאלמנה כמעט שאינה קיימת. העדר הסולידריות הכלכלית הוא תוצאה של חולשת הסולידריות החברתית. ערכם של חיי אדם בעולם הערבי נמוך מאוד, ולכן גם הדאגה לאיכותם מוגבלת למדי.
בשלוש השנים האחרונות, כתוצאה מהתדרדרות האידיאולוגיות המודרניות וחולשת המשטרים הערביים, החלו ציפורי המוות של אל-קאעידה לנקר את הגוף החלש והחולה של האומה הערבית. האדם יצא מעמדת ההנהגה, ואליה נכנס אללה כשקלצ'ניקוב בידו. לכל מקום שבו חדלה המדינה לתפקד, מגיעים טרוריסטים מכל רחבי העולם ומקימים בו "מדינה איסלאמית". כך זה בעירק, בסוריה, בלוב, בתימן ובסיני, בנוסף לסומליה, מאלי, ניגריה, אפגניסטן ופקיסטן. המטרה הראשונה של סוכני המוות הללו היא האומה הערבית. מספר המוסלמים שהם הרגו גבוה בהרבה ממספר "הכופרים" שנהרגו באש בכל מקום שיש באפשרותם להצית. אל-קאעידה הפכה את אללה ללוחם בשדה הקרב, הלוחם נגד מאמיניו המוסלמים.
מול עינינו, העולם הערבי הולך ושוקע אל מעמקיה של ביצה טובענית של דם, דמעות ואש, כשתרבותם של עמי המזרח התיכון מביאה 300 מיליוני ערבים, ועוד מוסלמים רבים שאינם ערבים, אל תוככי הגיהנום. אם ישראל תודיע היום שהיא פותחת את שעריה לרווחה להגירת ערבים ומוסלמים אליה ללא הגבלה, המוני ערבים היו שועטים לישראל, המדינה היהודית והציונית, כדי למצוא בה חיים חדשים.
אחד העיתונאים המצריים אמר לפני כמה שנים שהאומה הערבית היא גופה קפואה בתוך מקרר, שלאף אחד אין אומץ למלא את תעודת הפטירה שלה.
