ענת קם שוחררה מהכלא. בית המשפט המחוזי הטיל עליה עונש מאסר של 4.5 שנות מאסר, בית המשפט העליון, בערעור הקל בעונש, העמידו על 3.5 שנים, ולאחר הורדת 1/3 ושליש מנהלי - בשל התנהגות טובה, שוחררה מהכלא. השחרור הצית מחדש את הנושא של הקשר בין המקור לעיתונאי והאחריות המוטלת עליהם.
לדעתי - העיתונאי הוא קודם אזרח המדינה, נאמן למדינה, ביטחונה ואזרחיה וסודותיה, ולאחר מכן עיתונאי במקצוע, שצריך לדווח, לסקר אך גם להיות בעל אחריות אזרחית וער לבטחון המדינה בפרסומים.
ראה סע' 22 לתקנות האתיקה המקצועית של העיתונות - חסיון עיתונאי. ראה בג"ץ 130/68 - איסר הראל. שיקולי ביטחון גוברים על חופש הביטו והגילוי.
זכות הציבור לדעת - מתי וכמה?
אין מחלוקת כי במדינה דמוקרטית, זכות הציבור לדעת, הוא עיקרון, כמעט במעמד של סעיף חוקתי, למרות שעדיין אין לנו חוקה כתובה.
אבל לעומת כל זכות קיימת גם חובה. והחובה היא, לדעת מה ומתי לא לפרסם נושאים, אירועים, עובדות, שיש להם פוטנציאל לפגיעה בבטחון המדינה, בקשרי החוץ שלה ובחיי היומיום של אזרחיה.
עיתונאי רציני ומהימן - הוא קודם כל אזרח נאמן, שומר חוק ודואג לבטחון המדינה.
תארו לכם, עיתונאי שמשרת במילואים ביחידה נבחרת או במקום שיש לו גישה לחומר מסווג וסודי, שיכול בפרסומו לגרום לנזק ביטחוני, מבצעי, לצה"ל, למדינה ולסכל פעולות מנע נגד טרור.
האם העיתונאי יכול להרשות לעצמו לפרסם חומר זה, ישירות או ע"י עקיפת הצנזורה או באמצעות עיתונאי זר, ולטעון לחיסיון עיתונאי ולהתנער מאחריותו האזרחית.
עיתונאים ומקורות
אין מחלוקת בנושא של הצורך החיוני הקיים בתקשורת, לקשרים עם מקורות לקבלת מידע, עובדות, מסמכים וקלטות בנושאם בעלי אינטרס ציבורי. ההצהרות של עיתונאים שבלי מקורות והדלפות - אין קיום לעיתונות חופשית, היא גורפת, לא מדויקת ומחפשת צידוקים להגנתה.
כאשר המקור מספק חומר רלוונטי בנושאים חברתיים, מוסריים, כגון: שחיתות, שוחד, התנהלות רשלנית, העדפת מקורבים, פרוטקציות וכו' וכו', אלה נושאים שיש בהם חשיבות ציבורית וראויים לפרסום.
אלה הנושאים שיש לעיתונאי ולמקור חסינות בחוק ובכללי האתיקה של
מועצת העיתונות.
חיסיון העיתונאי:
סע' 22 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, לא יגלו
עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו מקור חסוי אלא בהסכמת המקור.
כלומר, יש קשר הדוק של הגנה על המקור, בין העיתונאי, העיתון והמקור, והעיתונאי מתחייב לשמור עליו ולהגן עליו, גם בסכנה של מעצר או מאסר, כפי שכבר קרה בעבר בארץ ובעולם.
לדעתי, קשר כזה חייב להיות גם בין עיתונאי ועיתון - גם לגבי ידיעות שיש בהן סכנה לבטחון המדינה וסודותיה, לביטחון חיילי צה"ל, לתוכניות מבצעיות ואופרטיביות, שעלולות לסכן חיי אדם בהתגלותן.
פורום עורכי העיתונים
פעם, בעבר, היה פורום עורכי עיתונים, שהיה אחראי לאי פרסום חומרים אסורים, אם לפי בקשה מפורשת מגופים ביטחוניים ואם לפי שיקול דעתם, לא לגרום לפגיעה או מבוכה מיותרת לגורמי ביטחון ובטחון המדינה.
כיום בתקשורת הרב ערוצית והאלקטרונית, הדבר בלתי ניתן לביצוע, ולכן חוזרים אל המקור הבסיסי, הוא האחריות של העיתונאי, העורך, עורך האתר ועורכי המקומונים למיניהם.
שיקולי ביטחון - מול זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי
פסק הדין המנחה, המוביל וההיסטורי, בסוגיה זו ניתן ע"י השופט אגרנט ז"ל בפסק הדין הידוע והמצוטט ביותר מאז נתינתו בנושא חופש הביטוי - הוא בג"ץ 73/53 - קול העם נ. שר הפנים. בפסק דין זה, הציג ועיגן השופט אגרנט ז"ל את עיקרון חופש הביטוי כעיקרון על בשיטת המשפט שלנו.
שיקולי ביטחון מול חופש הביטוי:
רק בשנת 2005 הותר לפרסום פסק דין נוסף של הנשיא אגרנט ז"ל הוא בג"ץ 130/68, איסר הראל נ. ממשלת ישראל. בפסק דין עקרוני זה העדיף הנשיא אגרנט את שיקולי הביטחון וקשרי החוץ של המדינה על חופש הביטוי (פסק הדין ניתן ב-69, ונאסר לפרסום עקב חובת שמירת הסודיות).
איסר הראל ז"ל שהיה בזמנו ראש המוסד ועמד בראש המבצע, ללכידת הצורר הנאצי
אדולף אייכמן, כתב ספר על הפרשה וביקש לפרסמו. הממשלה והצנזורה התנגדו לפרסומו.
השופט אגרנט העדיף את שיקולי הביטחון על פני חופש הביטוי של המחבר ודחה את עתירתו. רק אחרי שנים, התירה הממשלה את פרסום הספר, אבל פסק הדין נשאר חסוי עד לשנת 2005.
להדגיש, הנשיא אגרנט ז"ל, היה מענקי המשפט הישראלי, בעל אוריינטציה והשפעה אנגלו-סקסית ופסיקה אמריקנית, ודגל ולחם לקיבוע עקרונות יסוד אוניברסאליים במשפט הישראלי המתחדש והנבנה לאחר קום המדינה, וביניהם כמובן גם חופש הביטוי. אבל עם זאת, היה רגיש וקשוב לבטחון המדינה וצרכיה, עד כדי רמזים ששיקולי הביטחון - לא תמיד כפופים לביקורת שיפוטית.
לאמור: עקרונות והוראות דין - אין להם תחולה טוטאליטרית ובלתי מסויגת, כפי שבא לידי ביטוח בבג"ץ איסר הראל.
זכות הציבור לדעת:
אין ספק, שזכות הציבור לדעת, הוא עיקרון חשוב במדינה דמוקרטית. אבל - לא תמיד הציבור צריך לדעת הכל ולא תמיד מייד. המידתיות, שיקול הדעת והסבירות העניינית לעומת הנזק שיגרם עם פרסום מוקדם מדי, נמהר ורשלני עלול להיות מזיק, קטלני ולא ניתן לתיקון.
לכן זכות הציבור לדעת, בזמן הנכון, במידה הנכונה ובעיתוי הנכון. מי יקבע זאת - רצוי בית המשפט ולא יזיק אם עורכי העיתונים ויתר העורכים בכלי התקשורת האלקטרוניים, יהיו יותר רציניים, אחראים ומודעים להשלכות הגילויים.
נושא "ההדלפות"
אחת הזרועות של זכות הציבור לדעת ואחד ממקורות המחיה של עיתונאים היא "ההדלפה". לא ניתן למנוע זאת, לא ניתן לאסור זאת בחוק בצורה הרמטית, אבל ניתן לצפות שהעיתונאי מקבל ההדלפה, ינהג באחריות ובמידתיות, בידיעה כדי לא לפגוע בבטחון המדינה או בשיבוש חקירה פלילית.
כנ"ל חייבים ואפשר לדרוש מבעלי ועורכי עיתונים שבידם חומרים אסורים ומסוכנים.
מניעת הפקרות ביטחונית ותקשורתית
בדבר אחד, לא יכול להיות שיהיה ויכוח. לא ייתכן מצב, שבו כל חייל/ת, קצין, פקיד ציבור או פרקליט - שבידיו או דרכו עוברים חומרים סודיים ומסווגים, יחליט על-פי תפיסת עולמו החברתי פוליטי, מה טוב למדינה, לצה"ל ולמדיניות הממשלה, או מה רע בכל התחומים האלה ועל סמך האג'נדה האישית, ידליף חומרים מסווגים.
ברור לכולי עלמא - שמצב כזה, יביא להפקרות, לכאוס, בה הגופים הנ"ל לא יוכלו לתפקד.
לכן תמוהה ביותר - התייצבות עיתונאים, אנשי ציבור לצד "מדליפים" של חומרים מסוכנים ומזיקים, וחמורה לא פחות לפעמים, עמדת העיתונים שלהם - כמו במקרה הספציפי של הגב' ענת קם, העיתונאי בלאו ו
עיתון הארץ.
הדלפות על-רקע אידיאולוגי
העברת, הדלפת המסמכים המסווגים לידי עיתונאי הארץ ע"י החיילת/משוחררת ענת קם, לפי טענתה (בתקשורת) על-רקע "אידיאולוגי", מזכירה את פרשת הפרקליטה שהחליטה על-רקע אידיאולוגי פוליטי להדליף לעיתון הארץ את פרשת "חיקור הדין" של שרון, ערב הבחירות, במטרה להפיל ממשלה. התוצאה במקרה זה, הייתה כאפקט "הבומרנג", לאמור, זה הוסיף לשרון מנדטים ותקע את החקירה הפלילית נגדו עד סגירת התיק.
בשני המקרים - מדובר במעשים חמורים, שיקול דעת מוטעה, הפרת אמונים, שבירת קודים של התנהגות, נאמנות עם ראייה צרה של המעשה ללא בדיקה רחבה ומעמיקה של השלכות המעשה.
והערה לסיום:
התקשורת בחלקה מנסה לייחס לגב' ענת קם מעמד של עיתונאית, ולא היא. לא כל אחד שכותב מאמר או שניים, או מדליף ידיעות, הוא באופן אוטומטי עיתונאי - וטוב שכך.
