זה הולך להיות ארוך, אבל מרתק... מרתק... מרתק.
מאחר שאין מדובר בעניין עסקי פרטי, סביר להניח שבמדינה דמוקרטית יהיה מי שיפנה לרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה ולרשות השידור (שני הגורמים הענקיים האחראים על התקשורת בישראל) כדי שיאפשרו לציבור לשמוע על הרעיון שיכול להביא לתקשורת המונית לצרכי הזדהות ציבורית ו/או מחאה חברתית בכל דבר ועניין, ואז הדרך לקבלת האפקט בשטח של אורות מהבהבים כלל ארציים יכולים לשמש מדד בהמשך הדרך בכל רגע נתון שבו יעלה נושא חדש בתקשורת ושהציבור ירצה לומר את דברו בתגובה מהירה.
אתחיל כבר בשאלה: למה הייתם זקוקים כדי לשווק רעיון מהפכני, מיזם חלומי, תוכנית עסקית ענקית, רעיון מבריק, או כל עניין הנראה לכם מבטיח וחשוב לצורך צבירת רווחים אישיים או תרומה ציבורית – כדי לקדמו ולהצליח בו בענק?
התשובה הפורצת מאליה היא: פרסום. אין ספק שהמשוכה הגבוהה והקשה ביותר להפיכת רעיון או תוכנית מתיאורטית למעשית ועם הצלחה מכסימלית - היא גודל או עומק חשיפתה בצורה המירבית לציבור הלקוחות הפוטנציאלי.
מהם הכלים הפרסומיים העומדים לרשותינו לצורך שיווק רעיון?
נתחיל בכאילו המובן מאליו, הפייסבוק. האם כל מה שנשרבט בפייסבוק יגיע לכל עם ישראל? נניח ויש לנו 1,000 "חברים". 5,000 "חברים". 100,000 לייקים. נו, אז מה? במקרה האופטימלי ישמעו את הבשורה שלנו 100,000 מתושבי מדינת ישראל. כמה נשארו ללא שמץ מושג על תוכניתינו? משהו כמו בערך 7,900,000... לא טוב להצלחה מסחררת אמיתית לה היינו מצפים.
אם כך, נעבור ליחידי הסגולה שיכולים בצורה כזו או אחרת לקבל פינה בטלוויזיה. ראיון קצר בתוכנית בוקר... צהריים... 5 עם... שש עם... אייטם בחדשות הערב... במעגל עם... האם זה אמור להספיק ע"מ לשווק רעיון אמיתי ולכמת אותו להצלחה מסחררת? לא בטוח – בלשון המעטה. למה? כי לא כולם צפו באותו רגע, באותו ערוץ. מה אחוז הרייטינג של אותה תוכנית? משהו כמו 10 אחוזי צפייה? העלבתי עורך כלשהו? אז נניח ויש לתוכנית האחרת 20 אחוזי צפייה? גם זה לא מספק מגלומן של תוכנית כלשהי? או.קיי – 30 אחוזי צפייה? מסתבר שגם כך אנחנו עדיין רחוקים מאוד משאיפתינו לחשיפה כלל ארצית מירבית לרעיון שלנו. במקרה הטוב 5,600,000 מתושבי מדינת ישראל עדיין לא שמעו עלינו!!
אז מה דעתכם על השקעה כספית בפרסום? מודעות בעיתונים? פרסום באתרי האינטרנט? פרסום ברדיו? פרסום בטלוויזיה? לדעתי, פרסום מסיבי בכל ערוצי הפרסום הללו – יתן בוודאות כמעט מוחלטת את הפתרון לו אנו משוועים. אלא מה? כאנשים פרטיים – לא נוכל להרשות לעצמנו הוצאות ענקיות כאלה. כגופים עסקיים כמעט בטוח שההוצאות האלה יהיו הגורם הראשי לקריסתינו הכלכלית... ואז אנא אנו באים?
כל מה שנכתב עד כאן לא היה קורס בתורת הפרסום והשיווק, ואפילו לא הצעה לשמוע על רעיון עסקי שרציתי לשווקו. כל הסיפור הזה בא להאיר בזרקור חזק ובוהק על הקושי בהעברת מידע חיוני מהמעלה הראשונה בין כלל תושבי מדינת ישראל ברגע נתון. אם גם עובדה זו איננה חדשה לכם – הנה אנו מגיעים לעניין עצמו:
כיצד נוכל לנווט צעדינו במדינה הזו שהקרקע שלה נפלאה, האוויר טהור, הצמחייה נפלאה בהתאם לעונות השנה, בעלי החיים מצייצים ונובחים כל עוד לא מפריעים להם... ובקיצור ארץ זבת, חלב, ודבש – ורק ההנהגה האנושית לא הכי הכי?! אופס... ראיתי ושמעתי תזוזות של אי-נוחות. החלק הימני של המפה הפוליטית ("להזכירכם" אנו בתקופת נתניהו, הליכוד ובנט) החל מאדים מכעס. החלק השמאלי (כמו
יוסי שריד שכבר מזמן האפירה לו הקרחת) מהנהן בראשו כאילו "זה המצב". רבים אחרים סקפטיים ואינם מבינים למה אני נכנס שוב לאותה אווירה עכורה הקשורה בפוליטיקה, מחאות, יוקר מחייה ודיור... שהרי כבר טחנו את הדברים דק דק עד שכמעט הכל כבר עף ברוח ועולם כמנהגו נוהג יחד עם השיירות שעברו מזמן ליד כל הכלבים שכבר צרודים מנביחות.
הכל נכון, חוץ מטרודי מח כמוני שאינם יכולים לעלות על משכבם בלילה בלי שטרדות היום יום יעזבו אותם ולו לרגע.
יגעת ומצאת – תאמין, אז תאמינו לי שמצאתי משהו, וזה לא הסבון של ארכימדס באמבטיה.
העובדות הן כאלה. מצד אחד ישנם כ-8,000,000 אזרחי מדינת ישראל, ומצד שני 120 נבחרי ציבור שלפי הכתוב בספרים – מייצגים את כולם. במציאות, עם או בלי ויכוח פוליטי, דמוקרטי, קונסטיטוציוני, ערכי, תרבותי, מוסרי... העניין לא סגור. יש המאמינים בשלטון, ויש שלא – וגם ביניהם אין מתרס אחד, שגם הוא תלוי ביום ו/או במזג האוויר באותו רגע.
מה חושב רוב העם
אם גם בזה לא חידשתי מי יודע מה, אז בלית ברירה הגעתי יחד עם השורדים בקריאה עד כה – לנקודה אליה שאפתי מהרגע הראשון: למה לעזאזל ו/או לכל הרוחות ו/או קיבינימאט (הסגנון נועד לחידוד עוצמת הדברים) אי-אפשר לדעת מה באמת חושב רוב העם הזה על כל דבר ועניין, בלי שכל המערכות המשומנות והחזקות במדינה יכתיבו לנו את "מה שאנחנו חושבים"?!
לא. הבחירות אינן קשורות למהות השאלה.
לא. הסקרים אינם תורמים לפתרון השאלה.
לא. התקשורת לא מביעה את דעתי/נו.
לא. ביהמ"ש לא מחליט בהתאם לאמונותיי.
את אפקט התסכול הזה רואים בשטח בהתאגדויות כאלה ואחרות, שנדמה כי מרוב עצים לא רואים ממש יער.
אנשים טובים באמצע הדרך מרימים דגלים... מניפים סיסמאות... מארגנים מחאות... עורכים הפגנות... שובתים רעב... שורפים עצמם למוות... ו... שום דבר לא זז, כי... נעזוב כרגע את המסקנות שכבר נדושו בכל פינה חשוכה כמוארת.
השאלות אם כך: כיצד ניתן לתעל את כל הנאיביות שיש לכל אחד מאיתנו – לפרסום מדויק ורחב ככל האפשר?! כיצד נוכל לענות לראש הממשלה ו/או כל גורם רציני ממסדי בארץ או בעולם שטוען איקס, בלי ש"יחשבו" בשבילינו העיתונאים, פרשני הטלוויזיה, החכי"ם, השרים והיחצני"ם למיניהם?
קבלו את ההצעה הבאה, ואם מישהו בעל יכולת מימוש ירים את הכפפה – כולנו הרווחנו.
מכירים את הבדיחה? מה ראה האיש שהלך ביער ומולו אור כבה ונכבה? ... נכון, התשובה: אור כבה ונכבה? לא ראה כלום. יעני, אין אור. חושך.
בדיוק על ההפך מכך חשבתי.
נניח וקריין בטלוויזיה ישאל את השאלה הבאה: מה באמת חושב הציבור? האם מחירי הדיור גבוהים? איך אפשר לקבל פידבק מהציבור שחושב כי יש להוריד משמעותית, כאן ועכשיו, את מחירי הדירות?
האם זו שאלה פוליטית המנגחת דווקא את ממשלת הימין שכרגע בשלטון? האם הימין והשמאל חושבים בנקודה זו בצורה שונה? זו בדיוק דוגמה לשאלה שנטחנת בציבוריות הישראלית ע"י כ"כ הרבה נציגי אינטרסים כאלה ואחרים, ועובדתית – מחירי הדירות בשמיים ואין כמעט זוג צעיר שיכול להרשות לעצמו קניית דירה שהיא הבסיס הראשוני לקיום תקין של משפחתו בארץ הזו שגם לאחר מכן יישארו לו עוד המון מטלות קשות לצרכי הישרדות קיומית.
נחזור לקריין הטלוויזיה. במצב הנתון אליו הורגלנו עד כה, השאלה תישאר באוויר כעוד תהייה שכל אחד יילך לישון איתה בביטחון מלא ששום דבר לא יקרה למחרת בבוקר.
אם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הציבורי העצום של כולנו כדי לתת תשובה מהירה לשאלה שנזרקה אלינו?
זוכרים את האור הכבה והנכבה? בואו ונדליק אור אמיתי, נכבה אותו, נדליק מחדש... וחוזר חלילה.
כל אחד באשר הוא, בדירתו או מכוניתו – וירצה להזדהות עם הקריאה לתשובה/מחאה/זעקה... יכבה את האור בחדר בו הוא שוהה, וידליק מחדש... יכבה שוב, וידליק מחדש... וככה ייראו ברחבי הארץ מאות אלפי ומיליוני אורות כבים ונדלקים – וההרגשה של הביחד תעביר צמרמורת נעימה ואפילו תתחיל להעצים את גרף התקווה שניתן לשנות דברים שכולם כל כך רוצים שישתנו.
נשארות כמה שאלות פתוחות שהן הבסיס להצלחת קוד ההתנהגות הציבורית החברתית החדש, והראשונה שבהן: מי יחליט שניתן אות הזינוק לנורמת ההתנהגות המחאתית החדשה שאיננה דורשת מאמץ מיוחד של התכנסות בכיכר זו או אחרת, דבר שמלכתחילה נדון לכשלון מטעמי לוגיסטיקה וקשיים סובייקטיביים להגיע לכל מקום ברגע נתון לצורך מחאה ספציפית המחייבת מאמץ פיזי ואחר שלא תמיד מתאפשר לנו?
מאחר שאין מדובר בעניין עסקי פרטי, סביר להניח שבמדינה דמוקרטית יהיה מי שיפנה לרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה ולרשות השידור (שני הגורמים הענקיים האחראים על התקשורת בישראל) כדי שיאפשרו לציבור לשמוע על הרעיון שיכול להביא לתקשורת המונית לצרכי הזדהות ציבורית ו/או מחאה חברתית בכל דבר ועניין, ואז הדרך לקבלת האפקט בשטח של אורות מהבהבים כלל ארציים יכולים לשמש מדד בהמשך הדרך בכל רגע נתון שבו יעלה נושא חדש בתקשורת ושהציבור ירצה לומר את דברו בתגובה מהירה.
