המדינה יורדת? המתנחלים נשארים!

בין אם זו הייתה הדלפה מכוונת ובין אם לאו, "השפן" של השארת יהודים ישראלים בשטח אם מדינת ישראל תרד ממנו, כבר יצא מן הכובע. מכאן ואילך הוא יחיה בשיח הפוליטי והמדיני חיים משלו, ועל כן חייבים להתייחס. יש תקדימים בעולם של חבלי ארץ שהועברו מריבונות אחת לריבונות אחרת והתושבים הושארו במקומותיהם, אך בכל המקרים היו אלה חבלים שנכבשו במלחמה ונקרעו מן האומה המובסת. לא ידוע על מקרה של ויתור מרצון ובהתנדבות על שטחי מולדת לטובת אויב מובס. ועוד דבר אחד מבדיל את גורל מאות האלפים מיהודי יהודה, שומרון וירושלים שסכנת העברה לריבונות אחרת מרחפת מעליהם מכל דוגמה שניתן למצוא בהיסטוריה: לביטחונם האישי והקיבוצי של התושבים המועברים לא נשקפה כל סכנה. לא פחד רדיפות מצד השלטון החדש ולא חשש מהתקפות של יחידים, המון עוין או טרוריסטים. תקדים, בו מדינה מעבירה מרצונה את אזרחיה לחסדי שלטון אויב ועם עוין בעלי עבר רצחני מן הגרועים שעל פני כדור הארץ - כנראה שלא היה מעולם. מילת הקדמה. יש קושי בעצם הדיון בסוגיה הזאת, פן יתקבל הרושם שהמתדיין כבר הסכים או השלים עם הרעיון של חלוקת הארץ ולא נותר, כביכול, אלא לדון על פרטי הביצוע, ובין היתר על גורל המתנחלים היהודים. רושם כזה אסור שייווצר. נוסחת 'שתי המדינות' בפי נתניהו ה י א מה שבנט כינה "אובדן עשתונות ערכי", הרבה יותר מרעיון השארת המתנחלים בשטח שיופקר. ז ו הקטסטרופה שנגדה חייבים להילחם בראש וראשונה. ובכל זאת, למן הרגע שהרעיון הזה הופרח באוויר - תגובה בנוסח 'הציונות שלנו היא המדינה, ולכן אם המדינה הולכת אנחנו הולכים איתה', היא בעייתית. ראשית, מפני שהיא משחקת לידי הערבים, בהיותה מאששת את הנרטיב הפלשתיני הזדוני, לפיו היהדות היא רק דת ואין עם יהודי. צאצא העברים הקדמונים הוא העם הערבי הפלשתיני ואלה המכנים עצמם היום 'יהודים' אינם אלא אספסוף מלוקט מארצות שונות, ארחי פרחי שאין להם שורשים בארץ ואינם שייכים לכאן. את יציאת המתנחלים הם יציינו כהוכחת אמיתות הזיוף ההיסטורי שלהם: הנה בא קרי, רק עשה 'פו!', וכבר הם בורחים. שנית, מפני שמסוכן לשחק לידי ביילין, פרס וחבריהם, שמלכתחילה המציאו את סיסמת 'ניתן למתנחלים להישאר!' כדי לחסוך מעצמם את הצורך להפעיל צבא ומשטרה ולגרש אותם בכוח, והנה הם באמת הולכים! בכך, המכשול הענק, מה לעשות במתנחלים - מתפרק מעצמו! שלישית, וזה היפוכו של הסעיף הקודם, צידו החיובי: היצמדות המונית של מתנחלים לאדמת המולדת, למקומותיהם, לארץ ישראל שלהם - תשדר מסר הפוך, לאומי, ציוני, בעל משמעות היסטורית וגם תציב בפני המהרסים והמחריבים, מ-קרי ועד לבני, מחסום קשה מנשוא. כי כל עוד בהליכה מרצון מדובר, העניין פשוט יחסית: כמה זה יעלה ולהיכן לזרוק אותם. זמן קצר אחרי ההתרגשות הציבורית הראשונה הכל יישכח והם יישארו עם הסבל שלהם לבדם. זו תחדל להיות בעיה פוליטית - וזה הרי כל מה שמעניין אותם. לעומת זאת, אם מאסות גדולות של יהודים יחליטו להישאר, המפנים והמגרשים יעמדו בפני דילמה קשה. אם יפקירו אותם לחסדי הקלצ'ניקובים הפלשתינים בהתאם למחשבה המקורית של ביילין-פרס, מהר מאוד ייפלו מקרבם קורבנות וגרוע אף יותר - הם עלולים להחזיר אש או לבצע פעולות תגמול. במקרה כזה תוחזק ממשלת הפינוי אחראית לתוצאות, וזה עלול לעלות לה בשלטון. חמור מזה - ברגע שיישפך דם, יישאב צה'ל בחזרה לתוך השטח על כורחה של הממשלה, ומי יודע אם השארת המתנחלים בשטח לא תהיה הגפרור שאפילו יצית מלחמה חדשה. כדי לשלול התפתחות כזו, שהיא בלתי נמנעת על-פי למעלה מ-100 שנות ניסיון עם השכנים האלה, תצטרך הממשלה להבטיח בהסכם השלום נוכחות צה"לית בכל יישוב, כולל כמובן את דרכי הגישה אליו לאנשים, לאספקה ולתגבורות צבאיות. וגם בכך לא די. יהיה צורך בעמדות שולטות ושאר אמצעים כדי להגן על החיילים בעצמם, וכל זה בתוך טריטוריה עוינת! איזו מדינה תסכים לסידורים כאלה בשטחה? בתנאים כאלה, מה יישאר לפלשתינים מריבונותם? וזה רק חלק קטן מן הבעיות הנגזרות מן הצורך להבטיח את ח י י הנשארים. עוד לא אמרנו מילה על הצורך להבטיח את זכויות האדם שלהם ואת זכויותיהם כאזרחים ישראלים - כגון חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש העיסוק וצורכי עבודתם, אספקתם ובריאותם. כל זה, תחת שלטון בעל אופי רודני כלפי כולם, יהודים וערבים כאחד, וקשה שבעתיים כלפי המתנחלים, הנחשבים לגרועים שבאויביו. מה שעמד בפני שרון מסביב לגירוש - ההפגנות, המהומות, ההכנה הפסיכולוגית של הצבא, כפר מימון, קשיי הפינוי והפיצוי - יהיה כאין וכאפס ליד המצבים הבלתי אפשריים שייווצרו אם המתנחלים 'ישתגעו' ודווקא יקבלו את אופציית ההישארות, שבמקורה הייתה אמורה להיות לא יותר מאשר 'ספין'. התייחסות רצינית אל התרגיל הזה - תהפוך אותו לבומרנג! את המצב שייווצר אפשר לדמות למשיכת חבלים, כאשר קבוצה אחת מרפה בבת אחת ומפילה את הקבוצה השנייה על... אתם יודעים מה. להרפות, משמע לומר: אם המדינה החליטה לרדת מן הארץ זה עצוב, אבל אנחנו - נשארים! אלה צדדים מעשיים של השארת אזרחים יהודים ע"י מדינתם בשטח שיהפוך להיות שטח אויב. אלם יש לטרגדיה הזאת גם צד עקרוני, ואפילו משפטי. נתניהו התחייב שלא תהיה נסיגה ללא משאל עם. נניח אפוא שאזרחי המדינה היהודים, במשאל שמתנהל לפי כל כללי הדמוקרטיה, מחליטים ברוב מוחץ כי את האינטרס שלהם משרתת יותר טוב מסירת חברון לפלשתין מאשר השארתה בידי ישראל. מותר להם להחליט כך, ונאמני א"י - לאחר שעשו כל מאמץ שהשיטה הדמוקרטית מעמידה לרשותם ולא הצליחו - לא יוכלו לעצור בכוח את גלגלי הצבא שיקבל פקודה חוקית לסגת מחברון. אלא שחברון, כמו ארץ ישראל כולה, אינה שייכת למדינת ישראל אלא כנאמנה מטעם ה ע ם היהודי, ולמן הרגע שהמדינה מחליטה לקחת את חברון מן העם היהודי כדי לתת אותה לעם אחר, המדינה מתנערת מחובת נאמנותה כלפי העם היהודי, משל היו קנדה או צרפת מחזיקות את חברון בממשל צבאי ומחליטות יום אחד לקום וללכת. זכורה החלטת הממשלה בתגובה על ניסיונו של אבו-מאזן להשיג באו"ם הכרה במדינה פלשתינית. בהחלטה הזאת הממשלה עדיין התייחסה למדינה כנושאת בחובת נאמנות כלפי העם היהודי. אם חלילה תיענה לתכתיב של קרי, היא לא תוכל עוד לחזור על-אף מילה אחת מן הטקסט הזה: "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתו הנצחית, ירושלים... למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בא"י..." שימו לב למלים "מדינת ישראל כמדינת העם היהודי": את זאת לא תוכל עוד המדינה לומר, אחרי שתוציא את יהודה ושומרון וחלקים מירושלים ההיסטורית מידי העם היהודי ותמסור אותם לעם אחר כדי לשרת בכך את אינטרסים אנוכיים שלה. במלים אחרות, בחלוקת ארץ ישראל מוותרת מדינת ישראל על הבלעדיות והמונופול שהיא נהנית מהם מאז היווסדה - לפעול ולדבר בשם העם היהודי. היהודים שיישארו בחלקי א'י שהיא תנטוש, הם יהיו נציגי העם היהודי שם ויתפקדו בתור שכאלה בין היתר בקרב העולם היהודי. ינהלו מגביות, יקראו לעולים ולמתנדבים - בקהילת יהודי שיקגו כבקהילת תל אביב. הם ולא המדינה יהיו מעתה הנאמנים להחזיק את הגחלת היהודית בוערת במחוזות המולדת הנטושים, כפי שעשו יהודים בכל הדורות - תחת שלטון ביזנטי, פרסי, ערבי, צלבני, ממלוכי, טורקי, בריטי. עד אשר יקום, בחסדי שמיים, שלטון אחר במדינת ישראל, כזה שיהיה גם ראוי וגם כשיר לקחת לידיו בחזרה את המושכות, את החובה הכבדה ואת הזכות הגדולה, להיות שוב "מדינת העם היהודי", ולא רק מדינת גוש דן, או - במילותיו של מרטין אינדיק - מדינת 'שטח עירוני בנוי אחד, פלוס שני פארקים'. שאם לא כן - אם העם היהודי ל א ישאיר יהודים בשטח, ייצא שהקמת מדינת ישראל החלישה ולא חיזקה את זיקת היהודים לארץ ישראל, שהרי לפני קום המדינה יהודים לא פסקו לחיות ולמות ולהיקבר בארץ הקודש, ורק מכוח זאת זכו לשוב אליה בהמוניהם ולהקים מדינה. היעלה על הדעת, שדווקא לאחר קומה של המדינה ובגלל עצם קיומה תוחלף חיבת הארץ ויישובה, שהחזיקה מעמד בגולה 2000 שנה, ותחתה תבוא אהבת המדינה והנאמנות רק לה? אמור מעתה, שאם בצאת חלילה המדינה מלב ארץ ישראל ייצא ביחד איתה גם אחרון היהודים, הטרגדיה תהיה כפולה: מכה אנושה ל מ ד י נ ה היהודית ומכה אנושה ל ע ם היהודי.