בחודשים האחרונים חווה מדינת ישראל "טפטופים" יומיים, חוזרים ונשנים, של ירי רקטות מרצועת עזה ועולה השאלה המתבקשת, האם מדינת ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה מול חמאס ברצועת עזה, לאחר מבצע "
עופרת יצוקה" שהחל בסוף דצמבר 2008, ומבצע "עמוד ענן" בשנת 2012?
התשובה היא לא. ישראל לא איבדה את כוח ההרתעה, וחמאס עדיין מלקק את פצעיו מהמבצע האחרון. מדוע אפוא הגבול הדרומי לא שקט וישנם "טפטופים" קבועים? הסיבה לכך נעוצה בשני מישורים - המישור הפוליטי הפנימי בעזה והמישור הגיאו-פוליטי.
לחמאס, כמו לכל
ממשלה או שלטון יש אופוזיציה מבית. אלא שהאופוזיציה בעזה אינה דמוקרטית כמו בישראל, קל וחומר לא דמוקרטית ליברלית. מדובר באופוזיציה והתנגדות צבאית, בדמות ארגונים כמו ועדות ההתנגדות והג'יהאד האיסלאמי, המהווים גרורה אירנית לכל דבר ועניין.
בשנים האחרונות התדרדרו היחסים הדו-צדדיים בין ארגון חמאס למשטר האירני, והקשרים ביניהם התרופפו. זאת, בשל התנגדותו של חמאס, כתנועה סונית, למשטרו של
בשאר אסד הטובח בסונים רבים, בעוד המשטר האירני השיעי תומך במיעוט העלאווי בסוריה ובהישארותו של בעל בריתו, בשאר אסד, בשלטון הסורי. כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה, עזבה הלשכה המדינית של חמאס את מקום מושבה בדמשק כמחאה, והצעד נתפס אצל האירנים כבגידה וככפיות טובה, לאחר שאלה מימנו וחימשו את הארגון כיד המלך.
המשך מדיניות שקולה
כך למעשה מתפקדים ארגוני האופוזיציה בעזה כזרוע הצבאית החדשה של אירן, ומאתגרים את חמאס ואף יוצאים נגד סמכותו לשלוט ברצועה. ההתגרות באה לידי ביטוי בשיגורי רקטות לעבר ישראל ובנסיונות להנחת מטענים ליד הגדר בגבול מצרים וכן בגבול הרצועה. החמאס אפוא אינו יוזם בעצמו תקיפות בישראל ומכאן שהוא עדיין מורתע על-ידי צה"ל.
התגרות הארגונים הסוררים יוצרת שני מצבים:
האחד, לחמאס ולנו יש אינטרס משותף בשמירה על שקט תעשייתי בגבולה הדרומי של ישראל (לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן). דרך בלימת הארגונים הסוריים, חמאס מעוניין להעביר מסר פוליטי שהוא השולט בעזה ושלא ניתן לפעול בחופשיות בתוך הרצועה, ללא אישורו והסכמתו.
השני, חמאס עצמו מורתע עדיין, הן מ"עופרת יצוקה" והן מ"עמוד ענן", ואין לו כרגע אינטרס לפעול כנגד ישראל, בעיקר כשהוא נמצא בבידוד חמור מאוד, כשמצרים פוסט-"האחים המוסלמים" מצד אחד, ישראל וירדן מצד שני וכן אירן וסוריה שזנחו אותו. למעשה, התמיכה היחידה שלו כרגע באה מקטר ומטורקיה - מדינות ששלטונן מושתת על "האחים המוסלמים" (תנועת האם של "חמאס").
חמאס הקים "כוח הריסון" שהקים "חמאס" לאחר מבצע "עמוד ענן". כוח זה מונה כ-600 שוטרים ופועל במשך כל היממה כדי למנוע את ירי לעבר ישראל, גם במחיר עימות פיזי ואלים עם הארגונים הסוררים. יתר על כן, בנוסף ללחץ האופוזיציוני על חמאס לתקוף את ישראל ולאתגרה, מופעל על הארגון גם לחץ מתוך שורותיו. כך, למשל, הזרוע המדינית של חמאס סיכלה החודש ניסיון תקיפה של הזרוע הצבאית של חמאס ("עז א-דין אל קסאם"), שהחליטה לתקוף את ישראל ברקטות ובטילים בתגובה להפצצות הישראליות על מפקדות של הזרוע. סירובה של הזרוע המדינית של הארגון להחלטה להתקיף סיכל בסופו של דבר את התוכנית. וכך, אפוא, מהווה הזרוע הצבאית של הארגון - שהיא חלק בלתי נפרד ממנו - מנוף לחץ פנימי ונוסף עליו.
מציאות זו מעמידה בפני מדינת ישראל אתגר לא פשוט. זאת, כיוון שבמקרה של ירי מרצועת עזה, מצד האופוזיציה של חמאס (במצב שבו חמאס אינו משתמש בארגונים אלה כאמצעי בלתי ישיר לפגוע בישראל, ובכך מנסה להימנע מתגובה ישראלית ישירה בארגונו), ישראל מצד אחד מחויבת להגיב על כל ניסיון פגיעה בריבונותה (על-פי דוקטרינת הביטחון של ראש הממשלה
בנימין נתניהו). אך מצד שני, אין היא מעוניינת להסלים את המצב ולפגוע בחמאס עצמו - גם מכיוון שלא חמאס הוא זה שתקף וניסה לפגע, וגם בשל שיקולים ישראלים אסטרטגיים נרחבים וכוללים יותר המנתבים משאבים הכרחיים לזירות אחרות.
על כן, הנוסחה שגובשה במערכת הביטחון נכון להיום, היא פגיעה במתקנים, תשתיות, אמל"ח ופעילים של ועדות ההתנגדות והגי'האד האיסלאמי (תלוי מי התוקף), ולצד זה, שיגור מסר תקיף וחד-משמעי לחמאס, על כך שמדינת ישראל רואה בו ריבון בעזה וכסמכות היחידה ברצועה ומכאן שמוטלת עליו האחריות לרסן את הארגונים האחרים הפועלים בשטחו.
המשך מדיניות שקולה, אחראית ומפוכחת של מדינת ישראל - המאזנת בין תגובה קשה וחזקה לכל אירוע טרור המכוון אליה מרצועת עזה, ובין שמירה על מידתיות וסבירות נוכח המציאות הגיאו-פוליטית הסבוכה והאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל (הממוקמים כעת בזירה הרבה יותר רחבה, כמו המאבק נגד גרעין צבאי אירני) - תצליח לשמור את "חמאס" מבודד ופגיע, כשעליו יהיה להתרכז במאבקים הפוליטיים-הפנימיים של רצועת עזה. תגובה ישראלית ישירה נגד חמאס, למרות שהוא עצמו נזהר מלבצע טעויות, עלולה להסלים את הדרום ולגרור את מדינת ישראל למאבקים מיותרים, מבחינתה, בעת הנוכחית.
