מי שעוקב מעט אחר
ירון לונדון, דברים שהוא כותב בתקשורת הכתובה ודברים שהוא אומר בתקשורת המדוברת, יודע שמדובר ב"מתחכם סידרתי". מתחכם הוא מי שמתפלפל פילפולי סרק, דהיינו: אומר דברים שנוגעים כביכול לנושא השיח, אבל לא רלוונטיים לו באמת.
במקרים שבהם הוא ניצב בפני אמירות של אחרים או שגיאות וסתירות פנימיות בדבריו שלו, הוא עובר "להתקפה" כתחליף לברור ענייני של הסוגיה, ובהתקפה הוא אינו בורר באמצעים ובכלל זה הרמת קול, הטפת מוסר, והטחת האשמות - מה שקרוי לפעמים "פיוז קצר". וכך במקום לנתח את הסוגיה שעל הפרק ולהבין לאשורם את דברי מתנגדיו או את טעויותיו הוא, הוא עובר ל-ITEM הבא שבעזרתו הוא "מוכיח" כביכול את עליונות עמדתו, כשברוב המקרים ה-ITEM אינו שייך ממש לנושא הדיון.
כך, למשל, במקום לברר עד תום את עמדתם של המתישבים באיו"ש ולנסות לסתור את עמדתם, הוא עובר מהפן העובדתי של הסכסוך הישראלי-ערבי, לפן העיוני של עקרונות הצדק והשוויון האוניברסליים, מבלי לנסות ולהוכיח שהם שייכים לוויכוח זה. ברור שיש הבדל בין הנרטיב הישראלי לנרטיב הפלשתיני בסכסוך - שניהם בגדר אקסיומה. הבחירה בנרטיב, כופה על החשיבה את הפרשנות המוסרית ואת משמעות הצדק. ולונדון מטעמים השמורים עימו מעדיף בדרך כלל את הנרטיב הפלשתיני...
עובדה פיסיקלית
בידיעות-דעות, ("חרם אסור, חרם מותר" (החוק ו
חופש הביטוי), 24.2.14), מנסה לונדון לטפל בדרכו הסטנדרטית בסוגיית "חוק החרם" ולהסביר לקוראים שמדובר בסוגיה מעורפלת למדי, שיש לה פנים לכאן ולכאן, גם כאשר מקבלים את טענת היסוד בה משמשת המדינה מול בג"ץ, לאמור: "חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל". נראה שטענה זו מתקבלת אפילו על דעתו הוא, אולי משום שהוא מבין שללא הגבלה על "העיקרון המקודש" של חופש הביטוי, אנו עוברים ללא כל שלבי ביניים לאנרכיה מוחלטת.
הבדיחה מתחילה כאשר הדוגמה הראשונה שלו להמחשת חופש ביטוי היא זכותו או אי-זכותו של אדם לצעוק "שריפה", באולם מלא אנשים. אלא שזו דווקא דוגמה מצויינת למעבר מנושא הדיון שעל הפרק, לנושא בלתי רלוונטי במסווה ששניהם הם היינו-הך.
שריפה, כידוע, היא עובדה פיסיקלית. כאשר קיימת שריפה היא מובחנת באורח חד-ערכי, כשעוצמתה וסכנותיה ניתנם להערכה מדויקת למדי. מי שמתריע על שריפה קיימת עושה מעשה אזרחי והומני חשוב. אולם מי שמתריע על שריפה שאינה קיימת עושה מעשה פשע, במטרה לשבש סדרי חיים ואולי גם לפגוע באחרים; כלומר: עושה במודע עבירה שיש בה פוטנציאל בסבירות גבוהה לגרימת נזק לזולת.
להרוג אנשים ברכות
ואז, בהמשך מאמרו, מתבלבל לונדון שוב, ובמקום לדון בסוגיה העקרונית שמפניה בא להגן חוק החרם, הוא מסביר שיש בין מתנגדי החרם כמה דמויות ציבוריות בכירות כרה"מ נתניהו והשר בנט, שאינן מיחסות לחרם משקל רב וסבורות שנזקיו יהיו מינוריים או "נסבלים". כאן עושה לונדון שימוש נפסד ברעיון המשפטי של המידתיות: אם יש שניים שחושבים ברמת המידתיות שהנזק אולי אינו מכריע, אפשר שכל החוק מיותר?!... אבל מה אם הם טועים? - סתם לונדון ולא פירש, ולא במקרה. אולי באמת החרם לא נורא, אבל הלוגיקה של לונדון - נוראה. בשאלות עקרוניות אין עניין של מינון - יש "כן" או "לא", "מותר" או "אסור". אין היתר לתקוף אדם "קצת" או להרוג אנשים "ברכות"...
מותר לכל אחד לבחור את דרכו על-פי טעמו. ויתכן שבחירה אישית כזו תצטרף בסופו של דבר לתוצאה הרת משמעות - זהו בעצם יסודו של התהליך הדמוקרטי - אלא שהבחירה חופשית ככל שבחירה אנושים יכולה להיות חופשית, כלומר היא אינה מוכוונת מטרה קבוצתית, וכשהיא מוכוונת מטרה אידיאולוגית, היא משוחררת מהשפעות פוליטיות או כלכליות. כאשר טוען מי שטוען שמחיר גביע קוטג' דומה לשלנו באירופה זול ב-20% או ב-30% מהגביע הדומה בישראל, הוא אומר אמת אמפירית, כל מי שיבדוק זאת יווכח באותה עובדה. כל מי שמסיק מסקנה מהעובדה האמפירית, מקבל החלטה אישית מושכלת, גם אם עושים זאת בעת ובעונה אחת אנשים רבים. ההחלטה אינה חלה דווקא על "תנובה" מפני שהסמל המסחרי שלה אינו "יפה", היא חלב באותה מידה גם על "טרה", וגם על כל יצרן קוטג' אחר. כשם שהיא חלה על כל רשתות השיווק המשווקות את הקוטג' היקר. מי שקיבל את ההחלטה לא קיבל אותה מפני ששוחד, מפני שיש לו דעה קדומה על תנובה או על מרקס אנד ספנסר, ולא מפני שאיימו עליו שיבולע לו, ולא מפני שהוצג בפניו מצג שווא של עובדות כביכול שאין להן אחיזה במציאות.
כאן טמון ההבדל העקרוני בין "חרם צרכנים" או חרם כלכלי אחר שנובע ממעשה שעושה גורם עסקי כלפי אותם צרכנים, לבין חרם פוליטי או אידיאולוגי, שברוב המכריע של המקרים, ובוודאי במקרה של ישראל, הוא חרם הנובע מדימוי שגוי, שיפוט מוטה-מטרה ומחסור חמור בעובדות אמפיריות. בחרמות מסוג זה מצטרפים לחרם גורמים שאינם מושפעים ישירות מהמעשים שבגינם הם מתפתים להצטרף, ללא הכרת הנושא, ללא בדיקת העובדות, ללא שמיעת הצד האחר ואבחנה בין עובדות לסיפורים ופרשנויות, שהם בתחום המופשט, המשוער, או האמונה - בעצם, רק מפני שיש להם דעות חיוביות על "הממליצים", בצדק או שלא בצדק, או משום דעה קדומה ו/או דימוי שגוי. לעיתים מצטרפות לכך טובות הנאה צפויות למשתתפים, או סנקציות כלכליות ואחרות כלפי שאינו נוטל חלק בחרם.
אי הסכמה יסודית
ויש גם שינאת חינם... החרם כנגד ההתישבות היהודית באיו"ש או כנגד האוניברסיטאות בישראל, הוא חרם פוליטי. חרם המכוון להפעיל לחץ פוליטי, ללא סיבה ישירה הקושרת את המחרים לאירועים שבגינם הוא פועל. חרם פוליטי במהותו הבסיסית הוא הכרזת מלחמה ללא עילה ישירה. הוא כזה משום שהוא מנסה להכריח את המוחרם, על-ידי שימוש בכוח - כוח כלכלי, כוח פוליטי, או כוח עודף אחר - לשנות את דעותיו, עמדותיו ומעשיו ולהתאימם לדעתו של מפעיל הלחץ, מתוך אילוץ ולא מתוך שכנוע; זה בדיוק מה שעושה מלחמה, רק בדרכים אחרות. ומול מלחמה, כל מלחמה, מותר לכל אחד ולכל מדינה להתגונן.
חרם פוליטי, בשל אופיו ומשמעויותיו, מזמין כמעט תמיד תגובה ולא התעלמות. אם התעלמות אפשרית ועדיפה בעיני המותקף, משמע החרם חסר שיניים של ממש ואינו נתפס כאיום שיש להאבק בו. ככל שהחרם גורם לנזק גדול יותר או תוצאת המשכו והתפתחותו טומנים בחובם פוטנציאל נזק ניכר, דרושה תגובה של המותקף, ואופייה - שוב כמו במלחמה - צריך להיות פונקציה של מאזן הכוחות, של שיעור הנזק ושל אילוצים שונים כגון שיקולי הסלמה, עיתוי ועוד - או הכל יחד.
בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי קיימת אי-הסכמה יסודית בין לונדון ושותפיו לדעה לבין ציבור רחב מאוד בישראל, שהיקפו חורג מאוד מהיקף ההתישבות דה-פקטו באיו"ש. אין בכך כדי לומר בוודאות שלונדון צודק או טועה באופן מוחלט או שמתנגדיו צודקים או טועים באופן מוחלט. במצב של חילוקי-דעות פוליטיים, בדמוקרטיה, קיים מנגנון קבלת החלטות והכרעה בין דעות שונות, ומנגנון זנה נשען על דעת הרוב. החלטת רוב, או החלטת המוסדות הנבחרים בדרך דמוקרטית, היא דרכה של המדינה או הקבוצה. מי שפורש מהקבוצה מיוזמתו, דהיינו פועל נגד החלטות הגופים היציגים המוסמכים, מזמין תגובה של הקבוצה, וזו עשויה להיות קשה, ובצדק. עצם הפרישה מהקבוצה משנה את זכויותיו של הפורש בתוך הקבוצה. עליו לדעת זאת ועל הקבוצה לדאוג שכך יהיה גם בפועל, כי בנפשה הוא.
לכן, כאשר אנשי אקדמיה ישראלים פונים לעמיתים בחו"ל ובניגוד למדיניות הממשלה הנבחרת מגייסים אותם להטלת עיצומים על ישראל, ברוב המכריע של המקרים מתוך טיעונים שעיקרם אינו אמפירי אלא אידיאולוגי ונורמטיבי שנוי במחלוקת, חייבת המדינה להגיב. ברוב המקרים שתדלנות בלתי קדושה זו פוגעת לא רק בשתדלנים אלא גם ברבים אחרים שאינם שותפים לדעתם ואינם מסכימים לה. זה, כאמור, אינו חופש דיבור, זה מעשה של התגרות במדינה ובציבור. אני נגד ניהול מאבק נגד חורשי רע בידיים קשורות ואינני מקבל את
עיקרון המידתיות בניהול מאבק כזה. לניהול מאבקים חוקים רלוונטיים משלהם, וחוקים אלה באים לקבוע שהתוקף או יוזם התוקפנות יוענש בחומרה והנתקף יפגע ככל האפשר פחות, זה גם צודק, גם מוסרי וגם מפחית תמריצים להפעלת כוח מסוגים שונים. מול חרמות אקדמיים, התגובה המינימלית היא חרם נגדי מצד הציבור והממשלה, ברמת היחיד וברמת הארגון המגבה את פעולותיו. ואם נחוץ, תהיה לכך הרחבה שתאלץ את החכמולוגים להחליט, אם לנו הם או לצרינו.