השבוע הזה נסגר כשעל המסכים והכותרות חיילינו בלב ים אי-שם. והוא נפתח (למי שעדין זוכר מנבכי ההיסטוריה...) כשהמסכים התמלאו בהמוני תלמידי ישיבות וחבריהם, וגם אז חיילים וצבא היו ברקע. זו כנראה סוגיה שכנראה לא תרד מסדר יומנו הלאומי וכל כך מהר והיא אקטואלית מאז ולתמיד. אז מה היה לנו שם (בהפגנה\ עצרת\ מחאה)? אמירה על לימוד תורה של המון בחורים צעירים בישיבות, גיוס לצבא - שניהם וכל אחד לחוד.
לא הרחק ממיקומה של העצרת הנ"ל, בכניסה לירושלים, נמצאת ישיבה - זוהי ישיבת "מרכז הרב". בראשה עמד שנים רבות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. חלק ניכר מהשורות הבאות נכתב בהשראה של דבריו שנאמרו בשיעורים לתלמידיו ונכתבו במאמרים שכתב הרב.
בימים אלו מלאו 32 שנה לפטירתו, והוא עדין מוכר כדמות המנהיג של ציבור גדול שלמד אצלו במשך עשרות שנים או אצל תלמידיו שפרוסים ברחבי המדינה.
העצרת המדוברת התכנסה בתור מחאה על התערבות גסה בהתנהלותן של הישיבות. כמו שלא יעלה על הדעת להתערב מבחוץ בתהליך הלימודי של הפקולטה ללימודי רפואה, ככה לא יעלה על הדעת התערבות חיצונית בעולם הישיבות (קביעת מכסות. כאילו מדובר במכסות חלב, או ביצים וכדומה). המשימה המקודשת שלהן היא הקמת טורבינות שמייצרות אנרגיה רוחנית בעם ישראל. העם הזה צועד על רוחניותו.
העוצמה הרוחנית היא זו שעומדת מאחוריו. יש על כך עדויות אינספור. דוגמה אחת מיני רבות היא אמירתו של
עמרם מצנע, בגלגולו הקודם כקצין בכיר, שהוא לא מוכן לוותר על שירותם של חיילי ישיבות ההסדר תחת פיקודו. הוא חש בצורה בלתי אמצעית מה עושה הרוח לחייל הזה ומה זה שווה במערך הלוחם. הרוח בשירות המדינה.
אבל במקביל: אם מישהו מוחה נגד עצם ההתגייסות לצה"ל מטעמים דתיים, צריך להזכיר לכולנו את האמת הפשוטה: הצבא הוא גוף שמגן על מיליוני יהודים בארץ. הצלת חיים הא מצווה דתית שמוטלת על כולם כולל כולם. רק מי שלא מסוגל (אישור מרופא) יכול לקבל פטור מזה. הרמב"ם ניסח את חובת ההתגייסות כך: "במלחמת מצוה הכל יוצאים ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (כזכור, הפצוע הקשה ביותר במבצע
עופרת יצוקה היה סגן אהרן קרוב, שהוקפץ ללחימה 48 שעות אחרי החופה). בעברנו הרחוק בתקופת דבורה הנביאה, נערכה מלחמה נגד הכנענים. לא כולם נתנו כתף. בשירתה המיוחדת, ביום שאחרי הקרב, היא לא שכחה לציין לגנאי את אלה שלא הגיעו ללחימה. היו אלה אנשי קהילת מרוז, שכנראה השתמטו בצורה קולקטיבית וחטפו ממנה קללה.
ועוד מילה על העצרת ההיא: במהלכה וגם הרבה לפניה ואחריה נשמעות טענות דתיות נגד ההתגייסות לצבא גם בלי קשר לעיסוק בתורה. הגיוס עלול לפגום ברמה הרוחנית של מתגייסים מסוימים ולכן ישנה הצדקה לאי התגייסות. בהקשר הזה כדאי להקשיב לדברי חז"ל שמציגים לנו את הסיטואציה הבאה: הולך לו איזשהו יהודי צדיק וקדוש על שפת הים ולפתע הוא רואה אישה שטובעת. ושלא כמתבקש, הוא נמנע מלהציל אותה.
להגנתו הוא טוען שהוא לא מסתכל על נשים, במיוחד אם היא בבגד ים. הכינוי הלא מחמיא שמדביקים חז"ל לאחד שכזה הוא: "חסיד שוטה". אומנם חסיד וצדיק, אבל שוטה. זו טענה שטותית ברגעים קריטיים של הצלת נפשות. כך, שאם אכן (ואכן כן) סיטואציות בצבא עלולות לפגוע ברמת הצדקות של מישהו, שיזכור את תפקידו החיוני של הצבא בשמירת חיי כל המדינה.
ולסיום, ההכנות הרעשניות לפורים כבר בעיצומן (מי שלא קם באיזשהו לילה לקול נפץ אדיר של נפצים, שיקום!) וזו בהחלט הזדמנות טובה להיזכר במהפך שהתחולל בימים ההם, מה שנקרא בלשון מגילת אסתר "ונהפוך הוא". יהודי הממלכה הפרסית הצליחו להשתלט על כל אלה שתכננו (בצו מלכותי) לחסל אותם. ההשתלטות בוצעה כמובן עם נשק ביד. וזוהי המהפכה השקטה, שכמעט ולא שמים לב אליה.
יהודים שמפוזרים להם ברחבי האימפריה הפרסית, כשסכנת חיים מרחפת מעל ראשם במשך שנה שלימה, ופתאום יום אחד הם מתקוממים ואוחזים בנשק - זו אם כל המהפכות! היהודי הגלותי והנרדף הופך לחייל שמסוגל לרדוף ולנצח את האויב. מדובר במהפך נפשי. ככה התהפך מצב הגלות למצב של גאולה ותקומה. גם בדורנו, צבא יהודי זו הוכחה שיצאנו מהגלות. אז אם יש לנו צה"ל, יש לנו כבוד!
