חיבור זה ישרטט בפני הקורא תמונות מחיי הרוח והתרבות של אומה, אשר מושגים כתרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות צמחו מתוכה - איטליה; אותה איטליה אשר העמידה לעולם את קיקרו המחוקק, את יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים, את הפצתה של הנצרות, את דאנטה ומקיאבלי ההוגים. וזאת אותה איטליה, אשר לא קטעה את השלשלת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה משועבדת ברובה, נתח מ"רוח ההיסטוריה" באמצעותם של הוגים גדולים כויקו, מוראטורי וג'אנונה במחצית הראשונה ובקאריה, וארי וג'נובזי במחצית השנייה של המאה.
המשימה הראשונה של הספר הינה להתחקות אחר ההוגים הגדולים של המחצית השנייה ואחר מפעליהם ולבחון במה ייחודם ומהי תרומתם לחקר ההיסטוריוגרפיה ולחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית של זמנם.
בעשרות השנים האחרונות ההיסטוריוגרפיה האירופאית עוסקת יותר ויותר ב"היסטוריה של התרבות", אך במסגרתה נבחנת לא רק "תרבותם של המלומדים" אלא גם "תרבות ההמון", אותה "תרבות" אשר התמקדהה במהפכה הצרפתית ובממשיכותיה. היסטוריונים של הספרות כגוסטב לנסון, דניאל מורנה ורנה פומייה בחנו כתבים של משכילים כדי ללמוד על רוח התקופה. הם ערכו ניתוחים פילולוגיים וסגנוניים ובחנו ביוגרפיות של מחברים, בבחינת "האיש ויצירתו".
תנועה זאת הייתה חשובה, שכן היא השפיעה גם על ההיסטוריונים של הספרות ושל הפילוסופיה בצרפת של שנות השישים. הם העניקו ל"histoire des ide’es" - מימד חדש. בדרכם המיוחדת הם ניסו להתמודד עם אחת הסוגיות הקשות של ההיסטוריה המודרנית - עד כמה השפיעו הוגי הנאורות על המהפכה הצרפתית. אנו זוכרים, כי בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה גם 'אסכולת האנאל', אשר קראה בעקבות ההיסטוריונים מרק בלוך ולוסיאן פבר לחקור כל תופעה וכל חברה גם במונחים של כלכלה, סוציאליזציה ותרבות.
הנציגים הבולטים אחריהם, בראשותו של פרננד ברודל, המליצו על חקר הכתבים, המאמרים, הפמפלטים, המוסדות, האוניברסיטאות, האקדמיות והמועדונים הספרותיים. 'אסכולת האנאל' פיתחה מספר אוביקטים של לנסון ושל תלמידיו, אך היא גם הרחיבה את תחומי המחקר לכיוון של הפצת המידע והרעיונות של מה שאנו מכנים כ"דעת הקהל". לשם כך הם לא זנחו גם את החריג ואת הבנלי.
חיבור זה יכול בהחלט להחשב למזיגה בין שתי האסכולות. מחד הוא יעקוב אחר חוט מחשבתם של הוגים כפייטרו ואלסנדרו וארי, צ'זרה בקאריה, פאולו פריזי, ג'אנרינלדו קארלי, אלפונסו לונגו, ג'מבטיסטה ביפי, לואיג'י למברטנגי, ג'וזפה ויסקונטי די-סאליצ'טו, ג'וזפה קולפני, פייטרו פרנצ'סקו סקי-קומנו, קרלו סבסטיאנו פראנצ'י, רוג'רו בוסקוביץ', ג'וזפה גוראני ופייטרו מוסקאטי, אנשי 'אסכולת מילנו, אך גם לא ייגרע חלקם של הסופרים, המשוררים והפובליציסטים הרבים, אשר היו קשורים אליהם בדרך כלשהי. גם חלקם של שליטים ומדינאים כמריה תרזה, יוסף ה-2, קאוניץ ופירמיאן חשובים ביותר לצורך הבנת המשוב וההדדיות. מאידך-גיסא, תהא הרחבה על נושאים כעיתונות וכתבי-עת, דפוס וצנזורה, תיאטראות וסלונים ספרותיים, הכנסות ורמת חיים, חלוקה לשדרות ולמעמדות, ואפילו מצבי-רוח וגילוים של כאריזמה.
רבות התלבטתי, אם יש צורך בפרטים ביוגרפיים כה רבים על האישים הללו. לבסוף הגעתי למסקנה, כי לא תמיד ניתן להבין את תפיסתם של פייטרו וארי או בקאריה בכתביהם, אם מתעלמים מן היחסים ביניהם, מן היחסים שלהם בבתיהם ואפילו מיחסיהם עם נשותיהם או מאהבותיהם.
רבות התלבטתי גם לגבי מסגרת הזמן. ובכן, הפור נפל על השנים 1800-1760. בשנת 1760 החלה הפריצה הגדולה של הנאורות הלומברדית עם חזרתו של פ. וארי לעיר מולדתו, עם הגעתו של עוצר חדש, מוכשר ונאור לדוכסות הגדולה ועם הדינמיות של תנועת הרפורמות. בשנת 1797 הושלמה דינמיקה זאת, אבל אז כבר לא הייתה הדוכסות קיימת. גם פייטרו וארי, המנהיג הגדול של התנועה, לא היה בין החיים. ה'אסכולה' איבדה את שני מנהיגיה הבולטים ונתפזרה לכל רוח.
מסגרת הזמן היא זאת המכתיבה את מבנה הספר:
א. שנות השישים, המסמלות את עלייתה של 'אקדמית האגרופים', את עיתונם הנודע 'בית-הקפה' ואת שיא הרפורמות של מריה תרזה ושל ממשלתה;
ב. בשנות השבעים יש המשכיות של הרפורמות בלומברדיה, אך ה'אגרופים' מתפצלים ופועלים במסגרת אינדיבידואלית בדומה ל'פילוסופים' הצרפתים והבריטים;
ג. בשנות השמונים חל שינוי דרסטי עם הרפורמות הכפויות של יוסף ה-2 ועם ירידת קרנם של ה'אגרופים';
ד. שנות התשעים הן שנות דעיכה ומהפכה עם סיומו של העידן ההבסבורגי במאה ה-18 ועם מותם של ראשי 'אסכולת מילנו'. שמונת הפרקים הראשונים דנים בחלוקה פריודית מרובעת זאת.
שני הפרקים האחרונים עוסקים בניתוח הקשרים בין הנאורים הלומברדים עם מחנות הנאורים במדינות איטליה האחרות ומחוצה לה. פרק שלם עוסק בקשר בין הנאורות הלומברדית ובין עמיתתה הצרפתית. לשם כך נבחנו נקודות מפגש, או שמא עדיף לכנותן ברוח התקופה כ"נקודות תקשורת", בין כל התרבויות הגדולות הללו.
ומהן אותן נקודות?
1. כתבים. במאה ה-18 טכניקות הדפוס והשיווק של הספרים נשתכללו עשרות מונים. גם מלאכת התרגום נעשתה קלה יותר, כתוצאה מלימוד עצמי ואקדמי של לשונות של אומות שכנות.
2. כתבי-עת. נראה, כי הפצת המידע באמצעות כתבי-העת החדשים נתנה תנופה עצומה לצבירת הידע על הנעשה במקומות שונים ומרוחקים.
3. חליפת המכתבים, האפיסטולריה. הדרך הישנה והטובה של חליפת מכתבים בין מלומדים משני עברי האלפים או הימים המשיכה להתקיים גם לעת זאת, אלא שעתה היא הייתה מקובלת על שכבות רחבות יותר. נכיר את אלפי המכתבים שהחליפו ביניהם האחים וארי ואת מכתביו, המעטים אך החשובים, של בקאריה עם וולטיר, דידרו, ד, אלמבר, מורלה ושאר גדולי עולם.
4. דיווחי תיירים. מצוים בידינו תיאורים מופלאים של תיירים, אשר תרו את איטליה לאורכה ולרוחבה והתרשמו ממנה עמוקות. הבולטים מביניהם היו מונטסקיה, דידרו, דיויד יום וגיבון, אך היו גם רבים אחרים.
5. מפגשים פיזיים. רבות עוד ידובר על הביקור ההיסטורי של בקאריה בפריז. מפגש זה היה קצר, אך פורה ומפרה, והוא משמש את אחת מגולות הכותרת בדבר נקודות המפגש בין הנאורות של צפון איטליה ושל צרפת. גם הקשרים של פאולו פריזי עם מדעניה של פריז, לונדון, אדינבורו, ברן ופירנצה לא ייגרעו.
השאלה המרכזית במחקר זה היא באיזו מידה פייטרו וארי, בקאריה ושאר חבריהם השפיעו על קבלת ההחלטות ועל מדיניות הרפורמות בלומברדיה בתקופתם. שאלה שניה חשובה היא עד כמה הם השפיעו, אם בכלל, על זרמי הנאורות הפריזאית, הלונדונית או הסנט-פטרבורגית. ועוד שאלה חשובה: פרופ' דונאטי סבור, כי דוכסות מילנו הייתה מרכז גדול באותה עת בשלושה תחומים.
ראשית כל, הכנסיה האמברוסיאנית הייתה הארכידיוקזה הגדולה ביותר בעולם הקתולי; שנית, היא הייתה מרכז כלכלי וצומת דרכים חשוב ביותר בדרום אירופה; ושלישית, היא הייתה למרכז רוחני גדול ומתעורר. האמנם כך? נראה בהמשך.