שעת בין ערביים די שקטה, תינוקת משחקת, ילד לוקח צלוחית "כריות" ורוצה לאכול בסלון. אם לא מרשה ומתחילות הצרחות.
אחרי כמה דקות אני מבינה ואני תופסת אותו. מחבקת אותו. הוא סוער. בוכה ובועט. אני מחבקת והוא מרפה. הוא מרפה לתוך החזה שלי, בוכה ובשקט אנחנו משחקים ושכחנו את ה"כריות". הכל בסדר.
לפעמים זה מה שקורה. רצון בחיבוק ותשומת לב שילד לא יודע לבקש.
זה לא מאמר על גידול ילדים אלא על המיינד. המיינד הוא כמו ילד. לא תמיד ברור מה הוא רוצה. אנחנו כמבוגר האחראי בבית הפנימי שלנו יכולים להבין. לתת למיינד להיות בסערה. להרגיע אותו על-ידי מתן תשומת לב. וכך באמצע מדיטציה אני מוצאת את עצמי חושבת על אנשים שכבר שנים לא שמעתי מהם או מעלה זכרונות אפורים מזמנים קשים והופכת להיות נסערת בתוכי מהחוויות הלא נעימות או סתם מתרוצצת אנא ואנא בעקבות המיינד שלי.
לפעמים ברגעים כאלו מה שנכון הוא פשוט להיות. לתת למיינד להיות נסער. לחבק אותו. חיבוק של המיינד יכול לבוא לידי ביטוי בכך שנזרום איתו, במחשבות ובתהיות שב"חפירות" ואז לאט-לאט נבחין שהמחשבות מאטות את הקצב שלהן ותוך כמה רגעים הים הסוער נרגע ומגיע שקט. אם זה מגיע לשניה אחת בלבד בכל 20 דקות המדיטציה. זה בסדר. הכל בסדר. אז היום במדיטציה נתנו תשומת לב למיינד. הוא היה צריך את זה. לא נהפוך את זה להרגל. אבל היום כך היה.
במדיטציה הרבה חושבים שחייבים להיות בשקט מוחלט.
בינינו, מי יכול להגיע לשקט מוחלט?
המדיטציה הומצאה כדי לתת לנו שירות ולא כדי שאנחנו ניתן לה שירות. המדיטציה הומצאה כדי לעזור לנו בחיים. במדיטציה כמו בחיים אנחנו רוצים להגיע לשקט. נהדר. ככל שדקות השקט במדיטציה יעלו כך יעלה השקט בחיים שלנו. השאלה היא למה אנחנו קוראים שקט? לאין צלילים? האם כך אתם רוצים את החיים שלכם? ללא צליל? ללא רגש? ללא התרגשויות?
לא נראה לי.
שמעתי סיפור על הבודהה שאמר שהחיים כמו כוס עם אדמה ומים. אם מחכים זמן מה בשקט וללא תנועה, האדמה יורדת לתחתית הכוס והמים בהירים. אבל אז תמיד תגיע כפית, תערבב את המים בכוס ושוב יהיה בוץ. נשב בשקט, ניתן לבוץ לשקוע והנה המים שלנו שקופים שוב.
יש דרך, אמר הבודהה, להפוך את האדמה בתחתית הכוס לזהב וכך אף כפית לא תצליח.
האם אנחנו באמת רוצים להיות פסל של זהב?
מידי פעם לחבק את המיינד שלנו. מידי פעם להיות אסרטיביים עם המיינד שלנו.
בכל מקרה ותמיד - להיות המנהיגים. לתת למיינד להבין מי בעל הבית.
בכל פעם שהמיינד הולך לאוטומט שהוא מכיר מהבית, להחזיר אותו לכאן ועכשיו – למי שאני באמת.
אני לא אימא שלי ואני לא אבא שלי. אני לא האוטומט שהמיינד למד מהם. אני משהו אחר. אני זה אני. ואת זה ניתן לתרגל במדיטציה. כדי להגיע בחיים לתגובות מתוך מי שאני ולא מתוך ההרגלים הישנים שאותם מלכתחילה באנו הנה לשנות.
הרי אנחנו פנינו למדיטציה בחיפוש אחר כלי שישפר את איכות חיינו. בואו נודה בזה. החיים שלנו, יכולים להיות יותר טובים וזו התקווה וזו המוטיבציה שלנו. לא?
אם החיים שלכם מצויינים כפי שהם, למה יצאתם לחפש משהו אחר? לי לקח שנים להודות שלא טוב לי מספיק. שחסר לי משהו. אבל כשהודיתי בזה, נפתח משהו חדש בתוכי שהיה מוכן ללמוד ואז באמת למדתי.
למדתי ותירגלתי מדיטציה. הנהגתי את עצמי אחרת. ועודני עושה את זה בדרכי ובקצב שלי. לאט-לאט ובהנאה מכל שלב בחיי.
ובהחלט ישנם שלבים כואבים. שלבים שבהם אני יודעת שעליי להיפטר מהרגל מסוים ואני מתקשה. קשה היה לי לכעוס על ההורים שלי. קשה היה לי להודות שאני לא מושלמת.
אבל גם הקשה עובר. ומגיע משהו אחר. יותר חופש.
ההתחלה הייתה בחיבוק. חיבוק של מיינד כפי שהוא. לאהוב אותו כפי שהוא ולתת לו ביטחון כדי שיוכל לשחרר יותר בקלות.
לא משחררים כי המיינד לא בסדר אלא כי רוצים לחיות טוב יותר. חבקו את הילד הפנימי. חבקו את עצמכם. חבקו את העולם.
החיבוק משתלם.
שלכם עד השקט הפנימי שבתוככם.
