אני בשוק מזה שאני בשוק מתכנון רצח הילדה על-ידי ארבע בנות ה-12. לא קל לגרום לי להלם, במיוחד לא כשמדובר בהתנהגויות של ילדים ובני-נוער. בעיקר כי ראיתי, שמעתי, חוויתי ואני אומרת לכם, יש לנו ילדים ונוער מדהימים אחד אחת. העניין הוא, שאנחנו, המבוגרים, הורסים אותם אחד אחת.
אני עובדת עם נערות בבתים חמים, בפרויקט מיל"ה המשטרתי (מובילים למען הנוער), עם ילדים ונוער בעלי ADHD, התנהגויות מפריעות ולקויות חברתיות, מנחה ומדריכה מאות הורים בשנה. יודעת שיש לי קולגות מעולים בתחום שעושים עבודה מעולה ועדיין אנחנו נוגעים בטיפה אחת בים.
קיבלתי "בום לפנים": קראתי את כל הכתבות על הילדות שתכננו את הרצח. הבת שלי בכיתה ו' וחברותיה חוגגות בת מצווה והיא הצעירה מבין כולן. אין לי מושג איך יכול להיות שחברות שלה, או חס וחלילה הבת שלי, יהיו מסוגלות להגיע לשיח שכזה בכלל??!!
מה עבר לבנות שתכננו את הרצח של חברתן לכיתה בראש? עד כמה כעס ותסכול יכולים לנהל את הרגשות של הילדים והמתבגרים שלנו? לא הגיע הזמן שנלמד אותם לבחור נכון? מי זה נלמד?
אנחנו - המבוגרים. אני, אתה, את, אנחנו, כולם.
אז איך מלמדים את הילדים לבחור נכון? (על-פי מודל נורית לוי 2011) - מתבגרים אשר יהיו בעלי ערכים, תחושת שייכות, ידע, גבולות ואחריות - יידעו לבחור נכון.
