א. שנאה - לממציא הסלוגן "פשע שנאה" מגיע את הפרס הראשון בעיתונות יצירתית, או יותר נכון את הפרס הראשון בליבוי שנאה יצירתי" - כתב מוטי מסין.
לממשלת נתניהו קל מאוד להצביע על האשמים, שלא נמצאו (מעניין למה?!), ולהמיר את ההסתה נגד המתיישבים ברווחים פוליטיים - מאבק ביריבי המדיניות המוזרה של הממשלה ושל מערכת ביטחוננו הכושלת.
כדי להבין את הצורך בטיפשות, אני משווה למעשי רוסיה באוקראינה. ניתוח מעניין של שימושי התעמולה הרוסית מביא ד"ר יורי טפר מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת אריאל. מוסקבה מנהלת מלחמת תעמולה נגד קייב, כדי להצדיק את פעולותיה לקריעת חבלי-ארץ משכנתה. בתעמולתה, משתמשת מוסקבה בכל המילון, המוכר לדוברי הרוסית ולחניכי שטיפת-המוח הסוציאליסטית. "פוטין רוצה להשחיר את הצד שמנגד, וליטול ממנו סופית את הלגיטימיות שלו. במקביל הוא רוצה ללבות את האש באוקראינה עצמה ולהצדיק כל פעולה אפשרית בהמשך. זה האינטרס הישיר שלו בשלב זה" - כתב ד"ר טפר.
החליפו את פוטין ואת מוסקבה במונחים ישראלים, והתמונה מתבהרת לחלוטין.
ב. שיכול תאריכים - בשמונה במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. V-E נקרא יום הניצחון, כדי להבדילו מתאריך דומה - חמישה באוגוסט 1945, יום כניעת יפן באותה המלחמה, V-J.
מעט מאוד חיילים משוחררים מאותה המלחמה נותרו לחגיגות, אך עדיין מציינים את ימי הניצחון - ובעיקר ברוסיה ובמזרח אירופה.
ג. שתיקה - פחות משנתיים אחרי שהתקשורת נזעקה להציל את ערוץ 10, שמנוהל בהפקרות ושרף מיליונים רבים של כספי בעליו ומכספי הציבור - שותקת התקשורת לנוכח מהלך אלים של משפחת מוזס, המניעה כמה מריונטות בכנסת, כדי לחוקק חוק, שימנע מהעיתון ישראל היום להתחרות בה.
והכל - כאילו בשם חופש העיתונות.
ראוי לזכור מי עומד בראש-החץ של החקיקה הנבזית, מה מניעיו ומה האתנן, שהוא מקבל תמורת יוזמתו, שכוונתה לחסל מתחרה, שפגע במונופול של משפחת מוזס, ולסתום פיות באצטלה של רצון לקדם את העיתונות הכתובה בישראל ולהגן עליה.
ד. שכנו של הבריון השכונתי - סין הציבה אסדה לקידוח עמוק של נפט ליד איי פראסל בים סין הדרומי - באזור השנוי במחלוקת בינה לבין ויטנאם - וליוותה אותה בסיורים אוויריים ובסיורים ימיים.
הצעד הסיני הינו שלב נוסף בהשתלטות הדרגתית של סין על אזורים בעלי חשיבות כלכלית בים סין הדרומי, למרות שמדינות אחרות, כולל יפן, תובעות ריבונות על השטחים הללו, שעשירים במחצבים ובדגה.
כשאתה שכן של הבריון השכונתי - למדו היטב הארצות שסביב לרוסיה - אתה בבעיה. הסינים אינם מתחשבים בתביעות שכנותיהם, כפי שרוסיה עושה בשכנותיה כרצונה - ובעיקר, כשארצות-הברית מונהגת על חדל-אישים, פטפטן חסר-תקנה, שהתחייב, כנראה, להרוס את יכולתה להשפיע בעולם.
ה. לאן נעלם משה קראוס?! - התקשורת ויד-ושם מעלימים סיפור הצלה מופלא בימי השואה - משה (מיקלוש) קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, הצליח להפוך רבבות יהודים לבעלי נתינות זרה, ולהצילם מהשמדה. את סיפורו הביאה אמילי עמרוסי בישראל היום.
משה קראוס נפטר בירושלים בשנת 1986, כשהוא בן 78. קראוס נותר אלמוני, למרות שעמד מאחורי מבצע ההצלה הגדול ביותר של יהודים בשואה - גדול ממעשיו של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שזכה לתהילה. החוקרים חלוקים לגבי המספר המדויק של מי שהציל קראוס. האמדנים - ארבעים-מאה אלף מיהודי הונגריה.
סרטיפיקט (תעודת עלייה בריטי) לארץ-ישראל היה אז מעין תעודת הגנה. מי שהחזיק בתעודת עלייה נחשב לאזרח בריטי תושב פלשתינה, שמוגן על-ידי הצירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים הדיפלומטיים של בריטניה בהונגריה. בסוף 1943 הכירה משטרת הזרים ההונגרית בקיומם של 1,500 סרטיפיקטים כאלו. קראוס ופקידי המשרד הארץ-ישראלי, שהוא עמד בראשו, פנו לקארל לוץ, קונסול בצירות שוויץ בבודפשט ומנהל המחלקה לאינטרסים זרים, שייצגה גם את בריטניה. לוץ אהד את העניין היהודי עוד מתקופת שירותו בקונסוליה השוויצרית ביפו. הוא וקראוס הגו רעיון להפוך את 1,500 הסרטיפיקטים האישיים ל-1,500 סרטיפיקטים משפחתיים, וכך נכללו באישורים 7,800 איש.
חודש וחצי לאחר הכיבוש הנאצי, כשהקמת הגטאות בערי השדה הייתה בשיאה, עשו קראוס ולוץ, בשיתוף פקידים אנטי-נאצים במשרד החוץ ההונגרי, מניפולציה נוספת: הם הפכו את 7,800 הסרטיפיקטים האישיים למשפחתיים, והגיעו לאפשרות להציל ארבעים אלף איש. הצלב האדום הבינלאומי, בריטניה ושוויץ הכירו בארבעים אלף כמספר מוסכם; הנאצים הכירו רשמית ב-7,800 בלבד, וקראוס המשיך במאמציו להשיג הסכמתם לארבעים אלף. "ההמתנה [לתשובה] נמשכה הרבה זמן, ולא ידענו את הסיבה", כתב קראוס במאמר, שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (בהוצאת מוזאון "בית העדות" בניר גלים). "עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב-7,800 יחידים ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר".
קארל לוץ היה מהראשונים, שזכו לתואר חסיד אומות עולם של יד-ושם, בשנת 1965. החברה הממשלתית למדליות ומטבעות הנפיקה מדליה לזכרו, ויש רחוב על שמו בחיפה.
ממשלת שוויץ העניקה לקראוס תעודת הוקרה על הצלת שלושים אלף
מיהודי הונגריה. אבל כשד"ר איילה נדיבי החלה את העבודה על הדוקטורט שלה, בנושא המשרד הארץ-ישראלי בבודפסט, היא לא מצאה בארכיון יד-ושם שום מידע על משה קראוס. כנראה, אנשי יד-ושם ידעו את העובדות, ומחקו את קראוס מספרי ההיסטוריה.
כשהסוכנות היהודית הודיעה לקארל לוץ, בתום המלחמה, על הכנסתו לספר הזהב של קק"ל ועל טקס הוקרה לכבודו, הוא הודה להם, וכתב, שקראוס צריך לקבל את ההוקרה, כי בלעדיו לא היה מצליח. כשמועד הטקס התקרב, שוב כתב להם לוץ על ההוקרה, שמגיעה לקראוס. ואז הגיע לטקס המפואר בקונגרס הציוני, ואף אחד לא הזכיר את קראוס. רק לוץ דיבר עליו שוב ושוב.
הסבר אחר לאלמוניות הבלתי-מובנת של קראוס, סיפק שמואל תמיר בספרו האוטוביוגרפי, "בן הארץ הזאת": "למרות שהסוכנות והמוסדות הציוניים היו רשאים להתברך בפעולה זו, הייתה סביבה מעין דממה שאי-אפשר היה להסביר רק בכך שקראוס לא היה נאמנה של מפלגת השלטון, מפא"י, אלא איש הפועל המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור".
זאת ועוד, קראוס העיד מטעם ההגנה במשפט ד"ר ישראל קסטנר, חביב הממסד האדום, וזה היה חטא שלא יכופר.
