ערב טוב לכם,
אני רוצה להודות לכל מי שארגן את הכנס הזה, לתמי נשיא, לאטל, לגיל סגל ולגדי מאירי, לכל הצוות שלנו, ובעיקר לכל מי שבא הנה מכל קצוות המדינה כדי ליטול חלק בכנס הזה. אתם מקור הכוח שלנו, אתם המצפן שלנו, ותודה שאתם פה.
אני רואה פה היום לא מעט חברים שניגשו אלי בשנה האחרונה, ואמרו לי, "למה אנחנו לא מסבירים?"
אמרתם לי, "אנחנו עושים את כל הדברים הטובים האלה, אנחנו משנים את המדינה, אבל אנשים לא יודעים את זה. אנשים לא יודעים את כל מה שעשינו. למה אנחנו לא מסבירים?"
ואתם צודקים. לא עשינו עבודה טובה בלהסביר את עצמנו השנה, ואנחנו משפרים את זה, אבל יש עוד אמת: אנשים כן יודעים. הם יודעים שאנחנו עובדים יותר קשה מכולם, הם יודעים שאנחנו נמשיך לעבוד יותר קשה מכולם, הם יודעים שאין ולא יהיו נציגים נאמנים יותר למעמד הביניים.
המצב לא היה קל כשנכנסנו לתפקיד לפני שנה, והוא לא קל גם עכשיו. במשך שנים התעלמו ממעמד הביניים, ועם כל הנחישות שלנו אי-אפשר לתקן הכל בשנה. לא קל פה, זה לא קל להיות ישראלי, לא קל להיות ממעמד הביניים שלא מרוויח מספיק, זה לא קל כשאתה נכנס לסופר ורואה את המחירים.
אבל עמוק בליבם, הישראלים יודעים שגם אם זה לאט מדי, גם אם זה קשה, דברים משתנים.
ראיתם את הסרטון. אנחנו קמים כל בוקר, והולכים לעבוד אצל מעמד הביניים. השוויון בנטל, עבר. שינוי שיטת הממשל, עבר. בסוף השנה הזו כיתות א'-ב' ילמדו עד לשבוע האחרון של חודש יולי. מע"מ אפס על הדירות עבר בממשלה. מיליארד שקל לניצולי השואה עבר בממשלה. הרפורמה בבגרויות בעיצומה, המלחמה נגד יוקר המחיה בעיצומה. את ברית הזוגיות הנחנו על שולחן הכנסת ונלחם עליה עד שהיא תעבור.
אנחנו צריכים עכשיו גם להחזיר את התהליך המדיני למסלול, וגם בנושא הזה לא נרפה ולא נרים ידיים. בעוד כמה שבועות נדע איזו ממשלה מגבש אבו מאזן ונחליט איך מתניעים מחדש את התהליך, אבל רק אנשים לא רציניים מסוגלים לומר שאם בסכסוך שנמשך150 שנה יש עיכוב של שלושה שבועות, אז מיד צריך להכנס להיסטריה ולפרק את הממשלה ויחד איתה את הסיכוי להיפרד מן הפלשתינים. בסוג כזה של משא-ומתן יש אינספור משברים ורגעים שבהם הולכים על הקצה, וצריך לשמור על קור רוח ולהמשיך לעבוד. אנחנו יודעים לעמוד בלחצים, וכמו שלא וויתרנו בקלות בשום נושא אחר, אנחנו לא נוותר עד שניפרד מן הפלשתינים. אנחנו בצד הזה, הם בצד השני.
יש לנו עוד הרבה מה לעשות, אבל בדיוק בגלל זה בחרנו בנושאים שהכי מטרידים את הציבור הישראלי ביום יום של חייו - במאבק ביוקר המחיה, בהשקעה בחינוך, בהצלת מערכת הבריאות הציבורית, בלקיחת אחריות על הרווחה של אזרחי מדינת ישראל. לכן בחרנו לעמוד בקו החזית ולשנות את סדרי העדיפויות של מדינת ישראל. כי הכי קל זה לעשות מה שנעשה עד עכשיו, מה שצריך באמת זה לשנות. לכן בחרנו לקחת את התיקים הכי קשים, שהוזנחו הכי הרבה שנים. בשביל זה שלחתם אותנו לכנסת ולממשלה, וזה מה שאנחנו עושים.
כשנכנסתי לתפקיד אמרתי שתוך שנה וחצי יהיה פה טוב יותר. אם אתה ניצול שואה, או תלמיד בבית ספר בפריפריה, או זוג צעיר ממעמד הביניים שרוצה לקנות את הדירה הראשונה שלו, מצבך היום קצת טוב יותר ממה שהיה לפני שנה. דברים מתחילים לזוז, ואנשים מתחילים לראות את מה שאתם רואים: שיש סיבה להיות אופטימיים. עדיין קשה מדי לאנשים שעובדים הרבה שעות, משרתים בצבא ובשירות אזרחי ומשלמים לא מעט מיסים. זה כרוך במאבק מתמיד מול כוחות גדולים ואינטרסים חזקים שמנסים לשמר את המצב הישן, אבל מתחילים להרגיש את השינוי.
אנחנו ממשיכים להיות אנחנו, ואנחנו זוכרים תמיד, שאין מישהו אחר: אם אנחנו לא נשנה את המדינה, היא לא תשתנה מעצמה. אבל אם נעבוד יחד, ונעבוד נכון, אין בעיה שלא נוכל לפתור, אין אתגר שלא נוכל לעמוד בו, אין נפילה שלא נוכל לקום ממנה. אנחנו נוריד מחירים למעמד הביניים, אנחנו נשפר את החינוך ונקטין את הכיתות, אנחנו נסייע לילדים אוטיסטים ולחיילים משוחררים ואנחנו נפתור את משבר הדיור שמאיים על דור שלם של ישראלים צעירים.
כי גם את זה למדנו השנה. אם אתה מאמין בדרך שלך, והולך קדימה בלי לפחד, עד הסוף, אז אפשר לשנות סדרי עולם. רבי נחמן צדק, מי שמאמין לא מפחד.
כי מצידי אתם יכולים לקחת את כל מה שנכתב עלינו השנה, כל המאמרים, כל הנאומים, כל ההפגנות, ושימו את זה מול מכתב טכני, כמעט יבש, של שתי שורות ששלחה לנו אישה בשם לאה שטיינר, שאימא שלה, אסתר, היא ניצולת שואה בת 96 שהייתה צריכה לקבל4,000 שקל למכשיר שמיעה. המכתב אמר: "עכשיו בדקתי בחשבון הבנק של אימא וראיתי שהכסף הועבר לחשבונה. תודה. תודה שוב. יישר כוח. לאה שטיינר, בת לאסתר מיכאלי ניצולת שואה".
זה אנחנו. זו המהות שלנו. אנחנו מאמינים שלישראלים מותר לצפות ליותר מהפוליטיקאים שלהם, מותר להם לצפות ליותר מהממשלה שלהם, מותר להם לצפות ליותר מיש עתיד, מפני שיש עתיד מייצגת תקווה, ותקווה היא שטר שצריך לפרוע בכל יום מחדש. תקווה היא לא המטרה, היא המסע עצמו.
היו המון ציפיות מאתנו כשנבחרנו. אם יש דבר שאני לא מתחרט עליו אפילו לרגע, אלו הציפיות האלה. מפני שהן מכריחות אותנו, והן ימשיכו להכריח אותנו, לכוון גבוה. מפני שבגלל הציפיות האלה, המטרה שלנו היא לא הרבעון הקרוב או הסקר הבא, אלא מדינה טובה יותר. תרשו לי להזכיר לכם את החוזה שלנו. אנחנו באנו לשנות את כל מה שהתקלקל פה בשנים האחרונות. אנחנו באנו לשנות את היחסים בין האזרח לשלטון, בין אזרח לאזרח, ובין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, ואנחנו נחזיר את הכוח למעמד הביניים הישראלי ולמי שמשרת ועובד ומשלם מיסים וניפרד מן הפלשתינים ונפרק את כל עולם המושגים הישן של ימין ושמאל וניצור פה מדינה אחרת לגמרי.
זה לא לוקח שבועיים, וגם לא חודשיים, טעויות נעשו וטעויות עוד ייעשו, אבל זו התוצאה של ההחלטה הראשונית שלנו, אנחנו לא צועדים ב"שביל ישראל" אחרי אלה שהלכו שם לפנינו, אנחנו אלה שמפלסים את הנתיב שלו. כי השנה האחרונה לימדה אותי עוד משהו. יותר מאי פעם מחיי, אני גאה להיות ישראלי.
אני גאה להיות ישראלי מפני שבכל השנה הזו פגשתי אנשים מופלאים. פגשתי אנשים שמבינים שהממשלה לא יכולה ולא אמורה לפתור את כל בעיותיהם, אלא לעבוד איתם ביחד. פגשתי אנשים שנותנים מעצמם למען אחרים בלי לשאול את עצמם "מה יוצא לי מזה?", פגשתי אנשים שלוקחים אחריות. שמבינים את משמעותה של אחריות. שמסוגלים להרים ראש לפעמים ולהגיד, המדינה הזו הרוויחה את הנאמנות שלנו פעמיים. פעם אחת בשביל מה שכבר נעשָה, בפעם השנייה בשביל מה שעוד נעשֶה.
ואני אגיד לכם את מי עוד פגשתי השנה. פגשתי אתכם. אתם בעלי המניות של יש עתיד, אתם עמוד השדרה שלנו. אנחנו פה היום כדי לדווח לכם על מה שעשינו בשמכם, אבל גם כדי להגיד לכם תודה. כי בתום השנה הזו אני יודע עלינו משהו: אין דבר בעולם שלא נוכל לעשות כל עוד אנחנו יחד.
באנו לשנות, ויחד נמשיך לשנות.
תודה רבה לכם.