בשלושת השבועות שקדמו
לצעדת המחאה של עו"סים שינוי (או כפי שבא לי לומר - עו"סות שינוי) שמעתי כל מיני דברים על האחד במאי ועל התוכנית לצעוד באוניברסיטה. כך הבנתי למשל שהצבע האדום - צבע המסמל את דם הפועלות והפועלים שנרצחו באירועי 1886 בעודם נלחמים על הגבלת שעות העבודה לשמונה ביום - הוא צבע שמלחיץ אנשים. יפה, חשבתי לעצמי, באמת יש משהו מלחיץ בפיסת היסטוריה שבה אנשים שנלחמו על זכויותיהם נרצחו. אבל לא זאת הסיבה ללחץ. כנראה מקור הלחץ היה הפריחה שיש לנשים וגברים בחברה שלנו מהצבע האדום, כנראה בגלל הקשר שלו לכל מיני מילים גסות ומפחידות כמו סוציאליזם. שמעתי גם שיש משהו אגרסיבי בלצעוד ובלמחות. ועוד באדום!
כשהתחלנו לדבר בגרעין העמותה על האחד במאי, עלו, שלא מן הנמנע, המילים "חג הפועלים". ובזה הגיע תורי לפרוח ולהתגרד, כי משהו בכלל החגיגות האלה לא הסתדר לי. לחגוג את חג הפועלים? חג? פועלות? פועלים? התפישה הזאת שצריך ויש מה לחגוג, נראתה לי תלושה ורחוקה מהחיים שלי. במציאות שלי, העבודה שעשיתי במשך 10 השנים האחרונות, נחשבת לנטולת ערך ממשי בחברה ונמדדת רק בפרמטרים ערטילאיים וסמבוליים כמו שליחות, התנדבות ותרומה לחברה ו-האהוב עליי במיוחד - עבודת קודש. ה"מחמאות" האלה שמתפוגגות אי-שם בין סיומה של משמרת קשה וארוכה במיוחד ובין המבטים טרוטי העיניים שמעיפים בתלוש המשכורת ותוהים על הקשר בין העבודה ובין השכר, רחוקות בעיניי שנות אור מהמשמעות של האחד במאי.
אז, במאה ה-19, עובדים נלחמו על זכויותיהם, למרות הדיכוי הגדול שחוו בשם "ערכי העבודה" דאז. גם היום, מצד אחד התפישה הרווחת והמוסכמה החברתית היא שיש ערך לעבוד, ולעבוד קשה. כי מי שעובד/ת קשה מצליח/ה. ללא ספק. הספק פוקד רק את מי שלא עושה "מעל ומעבר" או "משכמו ומעלה". הביטויים הללו, של התעלות מעל למה שביכולותיי לשאת ומעל למה שאני יכולה להרשות לעצמי לתת לחברה, מסמלים את התפישה הבעייתית (לתפישתי) עליה גדלנו ואותה אנו מיישמים היום בשוק העבודה. תפישה לפיה רק עשייה שוחקת וקיצונית, מקבלת ערך ונחשבת למספיקה. תפישה לפיה לבקש כסף או אף לדבר עליו, זה איפשהו בין "לא נעים" ובין חמדנות לשמה.
במשך שנים חשתי קושי לדבר על כסף ועל זכויות העבודה עם המעסיקים שלי. אולי זה רלוונטי לציין בשלב זה, שבתקופה הזו (של כעשור) עבדתי בתחומים שקשורים להוראה, לחינוך ולטיפול. הרגשתי איכשהו, שלדבר על כסף יהיה כמו לחשוף את העובדה שאני חושבת על כסף ולא רק על מקום העבודה שלי, על הלקוחות / תלמידים / פונות וכדומה. למרות שרוב הזמן זיהיתי את זה, חשבתי שהבעיה היא אצלי - ושהיא רק אצלי.
לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד כמדריכה חינוכית בחסות הנוער, נוכחתי לדעת שלא כך הוא הדבר. בראיון העבודה שלי, התעניינתי בתנאי ההעסקה ובשכר. קצת לפני שהגעתי לעבודה, נכנס לתוקף
ההסכם הקיבוצי בין העמותות שמפעילות את ההוסטלים ובין המדריכים ובעלי התפקידים האחרים בהוסטל. אני זוכרת שכבר אז היה לי חשוב לומר בגלוי, שהשיפור בתנאים מאפשר לי לשקול את העבודה הזו ברצינות. מה ששמתי לב אליו אז, היה האופן שבו הרצון והתשוקה שלי לעבוד כמדריכת נערות, נשזר יותר ויותר באפשרות שלי להחזיק בעבודה הזאת. זו עדיין הייתה עבודה שהייתי צריכה להרשות לעצמי, אבל השיפור בשכר נתן דרור לתשוקה להדריך ולהתפתח אישית ומקצועית.
לפתע נהיה לי מאוד ברור שאם החברה רואה בעבודות מהסוג שעשיתי רוב חיי, "תרומה לחברה ועשייה חשובה מאוד" - הגיוני שהחברה תהיה נכונה לתגמל אותי על העבודות הללו.
או במילים אחרות, לאפשר לי לעסוק בהן. הכוונה שלי ב"לאפשר" הינה לפנות משאבים חשובים כמו זמן, כוח וכסף, כך שלא אצטרך לעבוד בעבודות משתלמות כדי לממן את התרומה שלי לחברה.
על
ההסכם הקיבוצי הנודע נאבקו מדריכי ההוסטלים של חסות הנוער במשך תקופה של כשלוש שנים. המדריכות/ים התחילו לפעול במסגרת התארגנות העובדים שהתפתחה סביב התעוררות של תרעומת על תנאי ההעסקה הבלתי הוגנים בעליל. מהר מאוד הבנתי, שאיגוד העובדים שקם כתוצאה מההתעוררות הזו, נאבק למעשה בשתי חזיתות נפרדות - מול העמותות המעסיקות ובמקביל מול צוות העובדים העובדות עצמן.
עבור רבות ורבים,
עצם הרעיון של התארגנות עובדים נתפש כמשהו זר, בלתי קביל והגובל באי מוסריות בעמדות אלו החזיקו מי שפנה לעבודה מתוך עמדה חברתית ורצון לעשייה: מי שהנערות והנערים היו בראש מעיינם, ושבלי להניד עפעף היו מוכנות ומוכנים לעבוד תמורת שכר מעיק ובלתי הוגן תוך ניצול החיברות שהוטמע בהם - חיברות שאומר שלהתנדב זה טוב, גם אם זה על חשבון המתנדב.
אבל כנראה שכמו שהעבודה משחררת, ההתנדבות מטהרת את הנפש. ובכן, קיומו של איגוד עובדים מאיים לא רק על המעסיק, אלא באופן מורכב אף על העובדים והעובדות.
מצד אחד, העובדים רוצים לדבר על התנאים, על הכסף, על השקיפות הלא מספקת של החלטות הנוגעות לחלוקת המשאבים במקום העבודה. כולם רוצים להיות אחראיים וכולם הרי תלויים במשכורת הרעב. אבל מצד שני, הרי לא בשביל זה כולם באו לעבוד. כי אם כן - אם הכסף
כל-כך חשוב, אז למה הם לא הלכו לעבוד בהיי-טק? כי הם לא רוצים לעבוד בהיי-טק, מה שחשוב להם זה לעשות משהו משמעותי.
נו, אז מה יש להתבכיין עכשיו על השכר. הרי זה לא משהו שלא ידענו לפני כן... אז ממשיכות וממשיכים כמו שזה. ממשיכים בשביל הנערים. ממשיכים בשביל החברה. התגובה למי שמספר ומספרת שעובדים במקום הינה מהסוג של "כל הכבוד" ו"ישר כח". אבל אם נחשוב על זה רגע, אם הכבוד לא משתקף בתנאים סוציאליים ובמשכורת החודשית ובפנסיה העתידית - איזו ממשות יש לו לכבוד הזה?
אבל זה לא הכל. זה אפילו מורכב עוד יותר: גם אם כבר יש מודעות. אם רוצות לדבר על תנאים, על זכויות ועל כסף, אז מה עושים? עם מי אפשר לדבר ועם מי כדאי שלא? לדבר בין קולגות = להתמרמר. לדבר עם המעסיק? לא פשוט כמו שנשמע. למעסיק יש כוח רב, כוח שנותר שקוף הרבה פעמים בדיוק כמו המשכורת העלובה של העובדים. כוח לפטר, כוח לאמלל, כוח להשפיל ואולי יותר מכל - הכוח לגרום לי להרגיש כאילו עצם הבקשה שקוראת לדבר על ה'חומרי' הינה לא מוסרית (בתחומים בהם עסקינן כמובן. בהיי-טק, זהו המדבר על כסף, נתפש בעיקר כאחד שמגיע לו).
בדומה לתחושה שלי, במסגרת לימודי ההשלמה שלי לתואר שני בעבודה סוציאלית, גם בתור מדריכה בהוסטל, הרגשתי שהחברה מייעדת לי תפקיד מסוים - תפקיד של "עובדת קודש". עבודת קודש הינה רובריקה השמורה למקצועות ולתפקידים שונים בחברה - בעיקר כאלה שלא מצליחים לספק תגמול ראוי והמאויישים בעיקר על-ידי נשים - כגון הוראה, חינוך וטיפול. זו משבצת כזאת השמורה למי שנתפשות כמכילות וכעובדות בעבודות הללו מתוך עונג, סיפוק אישי ומתוך תחושת שליחות חברתית - וחלילה לא מתוך הצורך והרצון בעצמאות, בהתקדמות וברווח
חומרי.
האחד במאי בשבילי, הוא ההזדמנות לסולידריות עם אלה שלא נמצאים בשוק העבודה, ועם אלו שבקושי מצליחים לשרוד בו. מי שכושר ההשתכרות שלו או שלה נפגע מסיבות בריאותיות ו/או נפשיות, מי שמודר או מודרת משוק העבודה מפאת גיל, מגדר, נטייה מינית, אג'נדה חברתית, עוני, חוסר שוויון בהזדמנויות ושלל סוגי האפליה וההדרה, ולא רק אלו - כל אלו שעובדים, אך סובלים משוק מפלה ללא חזקת רגל. זהו היום שמזכיר לנו שלכל הקבוצות יש כוח, ואל לנו לשכחו, בשביל כולנו.
