נדמה לי שכל אדם באולם הזה מכיר בכך שהתהליך המדיני הגיע למבוי סתום. בזירה הבינלאומית אנחנו מפסידים ב-blame game, אבל אלמלא העימות המיותר שלנו עם האמריקנים, יש להניח שהיינו מצליחים להסביר לקהילה הבינלאומית את הסיבה לכך שאבו מאזן חושש כל הזמן מהתקדמות השיחות. הסיבה היא שאבו מאזן יודע היטב מה שישראלים רבים מעדיפים לשכוח - שהסדר מדיני הוא לא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם, אלא אינטרס ישראלי מובהק.
הסדר כזה ימנע את בידודה הבינלאומי של ישראל, יגביר את הביטחון האישי של כל אזרח, ייצור "בום" כלכלי שיקפיץ את התל"ג שלנו ויעלה באופן דרמטי את רמת החיים בישראל ומעל הכל - יסיר מעלינו את האיום של מדינה דו לאומית שהמשמעות היחידה של הקמתה היא סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית וחיסול הציונות.
כל אחת מהסיבות האלו בנפרד, ובוודאי שכולן יחד, מחייבות כל הנהגה ישראלית אחראית לא להרים ידיים. גם אם המתכונת הנוכחית נכשלה, אסור ליצור ואקום מדיני, מפני שכל ואקום סופו להתמלא והוואקום הזה יתמלא בטרור, בבידוד בינלאומי, בנזק כלכלי ובאיומים ביטחוניים. עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לחזור לשולחן המשא-ומתן, להדק מחדש את שיתוף הפעולה שלנו עם האמריקנים, ולצרף לשיחות גם את מדינות ערב המתונות כדוגמת סעודיה או מדינות המפרץ, המעוניינות ליצור איתנו ציר חוסם אירן.
כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להפסיק לדון בשאלה מה רוצים הפלשתינים, או איזה מין מתווכים הם האמריקנים, ולהתמקד בשאלה אחרת, חשובה הרבה יותר: מה אנחנו רוצים? מה רוצה מדינת ישראל?
התשובה בעיני היא שאנחנו רוצים שני דברים: ביטחון והיפרדות.
הדבר הראשון הוא החשוב יותר. ההיסטוריה לימדה אותנו שיעור קודר: אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. כדי שיהיו לנו סידורי ביטחון אמינים וקשיחים, אנחנו צריכים להשאיר בידינו את כל האפשרויות לפעול בשטח כדי לשמור על חיי אזרחי ישראל. בנושא זה אין מקום לפשרה.
הדבר השני, הוא שאנחנו רוצים ליישם את עקרון שתי המדינות ולהיפרד מן הפלשתינים. לא מסיבת נישואין אנחנו מחפשים עם הפלשתינים, אלא הסכם גירושין. אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשלוט ב-4 מיליון פלשתינים שבעוד דור יכפילו את מספרם. ישראל היא מדינה חזקה עם כלכלה חזקה, אבל אם לא ניפרד מהפלשתינים, נאבד גם את הזהות היהודית של מדינת ישראל וגם את היתרון היחסי שלנו על מדינות האיזור.
גורמי ימין קיצוני דוחפים אותנו לעבר רעיונות הזויים של סיפוח שיובילו אותנו אל האסון הקרוי מדינה דו-לאומית. אני לא יודע אם מדובר בתרגיל ביחסי ציבור או בכוונה אמיתית, אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אם לא תוקם מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, במוקדם או במאוחר יבואו אלינו הפלשתינים, בגיבוי מלא של אומות העולם, ויאמרו לנו: "הבנו שאתם לא מתכוננים לתת לנו מדינה משלנו, אז תנו לנו לפחות להיות אזרחים של ממש." 4 מיליון פלשתינים יבקשו מאתנו ביטוח בריאות וביטוח לאומי, חינוך ודמי אבטלה ו
זכות הצבעה. אם נגיד כן, נפסיק להיות מדינה יהודית. אם נגיד לא, נפסיק להיות מדינה דמוקרטית. שתי האפשרויות הרסניות ותפקידנו הוא למנוע מהן לקרות.
אם יהיה ניסיון לספח אפילו ישוב אחד באופן חד-צדדי יש עתיד לא רק תפרוש מהממשלה - היא גם תפיל אותה.
אם אנחנו מסכימים על שתי מטרות העל שהצגתי כאן - הביטחון וההיפרדות - הרי שהדיון שאנחנו צריכים לנהל אינו אסטרטגי, אלא טקטי. אם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אם אנחנו יודעים מהי המטרה, כל מה שאנחנו צריכים הוא למצוא את הדרך היעילה ביותר שתוביל אותנו לשם.
הגיע הזמן שישראל תחליט מהם גבולותיה. אנחנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, אבל לא את הגאוגרפיה. השטח אינו עומד להשתנות. אין שום סיבה להמשיך להתחמק מהצורך לשרטט את גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל.
לסיבוב הבא של המשא-ומתן ישראל צריכה להגיע עם מפות מפורטות, שאנחנו נכין ושמבטאות הסכמה לאומית רחבה. המפות האלה יאפשרו לנו להגדיר מהלך תלת-שלבי שבסופו היפרדות מוחלטת מן הפלשתינים והסדר רחב עם מדינות ערב המתונות. שלושת השלבים הם "שלב ההיערכות", "שלב בניית האמון" והשלב הסופי, "שלב ההתאמות."
בשלב הראשון, "שלב ההיערכות", תיסוג ישראל משטחים שאינם מחייבים פינוי ישובים, תוך שהיא שומרת על זכותה לפעילות ביטחונית בכל שטחי הרשות. מהלך זה יתבצע תוך כדי הקפאת בניה מחוץ לגושי ההתיישבות.
בשלב השני - "שלב בניית האמון" - תתכנס ישראל לגושי הישובים תוך פינוי ההתנחלויות המבודדות. ישראל תשמור גם בשלב השני על זכותה לפעילות ביטחונית בשטחי הרשות בעודה פורסת את סידורי הביטחון החדשים בתיאום עם האמריקנים. במהלך שלב זה יתקיימו שיחות ישירות בתיווך אמריקני, ברמאללה ובירושלים, על גבולות הקבע.
בשלב השלישי, "שלב ההתאמות", יבוצעו התאמות הגבול האחרונות בין שתי המדינות, כולל חילופי שטחים, ויחלו השיחות בנושאי הליבה.
המפה הסופית תהיה תוצר של משא-ומתן שיש לנהל אותו כפי שמנהלים משא-ומתן במזרח התיכון: בחשדנות, מתוך תפיסה ביטחונית נוקשה ולמול מבחני ביצוע קפדניים. המפות של שני הצעדים הראשונים, הן אינטרס ישראלי מובהק ואין שום סיבה שלא נתחיל לשרטט אותן כבר עכשיו. מרגע שיוצגו, נוכל לצרף להסדר גם את המדינות הערביות המתונות ולהפוך את ההסכם לאיזורי.
הסיבה לכך שהמפות האלה לא שורטטו עד עתה, היא שהן מגלמות בתוכן את הצורך להקפיא את הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. אלא שהקפאה כזו אינה איום עלינו, ואינה ויתור מצידנו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. אין שום סיבה להמשיך להקים התנחלויות באיזורים שלא ייישארו בתחומי מדינת ישראל בשום הסכם עתידי, או להשקיע מיליארדים בתשתיות שאותן בסופו של דבר ניתן במתנה לפלשתינים. אני מעדיף להשקיע את הכסף בשיפור חייהם של ילדי ישראל, לא בשיפור חייהם של ילדי הפלשתינים.
מאז נכנסנו לממשלה, מפלגתי ואני מנהלים מאבק מתמיד, לעתים סיזיפי, נגד מגמות הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. אין לי שום בעיה עם הבנייה בגוש עציון או בשכונת גילה אשר בירושלים, אבל הבנייה בהתנחלויות המבודדות גורמת לנו נזק בינלאומי שהולך ומחמיר, ונזק כלכלי שכל אזרח ישראלי מרגיש בכיסו.
ההתנחלויות האלה יקרות לנו. הן משפיעות לרעה על הצמיחה, על התל"ג, על הקשרים הכלכליים שלנו עם העולם. מלבד המיליארדים שאנחנו מפסידים בבניית תשתיות מיותרות, אנחנו מפסידים עוד מיליארדים רבים של פעילות כלכלית שבהם יכולנו להשתמש להורדת מיסים, להגברת הביטחון ולשיפור השירותים האזרחיים.
איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי-השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל.
את המתנחלים קשה להאשים. הם מאמינים שזוהי חובתם לחתור לכך שנעבור את נקודת האל-חזור ומטרתם הגלויה היא לבנות מספיק התנחלויות, במספיק מקומות, כדי למנוע את האפשרות שניפרד מהפלשתינים אי-פעם. זוהי אינה תפישה ביטחונית או מדינית - גם אם לעתים היא מתחזה לכזו - זוהי גישה אמוּנית. מבחינתם מדובר בצו אלוהי. אבל מה שהפך את הרעיון הדתי הזה לאפשרות מעשית הוא היעדר מדיניות מוסכמת, החלטית וקוהרנטית של כל ממשלות ישראל.
אנחנו זקוקים למפה קונקרטית וצופה פני עתיד, שתגדיר לנו מהם בדיוק גושי ההתיישבות, איפה עלינו להקפיא את הבנייה ואיפה אפשר לתגבר אותה.
מפה כזו תאפשר למרכז הפוליטי בישראל - שרוב אזרחי המדינה שייכים לו - להתייצב גם בפני השמאל הקיצוני, שבדומה לימין הקיצוני אינו מעוניין שתהיה אבחנה בין גושי הישובים להתנחלויות המבודדות. אלה טוענים שאסור להחזיר שום דבר, ואלה טוענים שאסור להשאיר בידינו שום דבר, ושניהם טועים. השמאל הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כנאור, אבל גם אצלו התפיסה אינה מדינית אלא משיחית. מי שאינו רואה הבדל בין יצהר לשכונת גילה בירושלים אינו מקרב את הסיכוי לשלום אלא מרחיק אותו. לא נוכל לפנות את ההתנחלויות המבודדות אם לא יהיה ברור שגושי ההתיישבות - שבהם יש רוב יהודי ברור - הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ויישארו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
אנחנו בתקופת ביניים, או בינתיים... התקופה הזו תמשך כמה שבועות שבמהלכם עלינו לבחון את ההשפעות שיש להקמת ממשלת חמאס-פתח על התיאום הביטחוני ולוודא שהחמאס אינו מבצע השתלטות זוחלת על מוסדות וארגונים בתוך הגדה המערבית. עם זאת, תגובתן של ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי להקמת ממשלת הפיוס הפלשתינית היא תזכורת נוספת לכך שהעולם השתנה.
העובדה שהממשל האמריקני החליט, בניגוד לעמדתנו, לפתוח בדיאלוג עם ממשלת החמאס-פתח היא הוכחה נוספת, למי שהיה זקוק להוכחה כזו, לכך שאנחנו נמצאים במשבר חסר תקדים ביחסינו עם ארצות הברית. המשבר הזה הוא תוצר של התנהלות בעייתית ולעתים מזלזלת מצידנו, אבל עדיין אפשר - וצריך - להחזיר את היחסים המיוחדים שלנו עם ארצות הברית למסלול הנכון. זה יהיה הצעד הראשון בדרך חזרה לשולחן המשא-ומתן.
האמיתות הישנות נעלמות, התמיכה הבינלאומית בנו הולכת ונחלשת. ישראל צריכה ליזום, לא להתגונן. אם יש לנו את הברירה להוביל או להיות מובלים, אני מעדיף להוביל. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לשרטט את גבולותינו. קודם על הנייר, אחר כך על האדמה.
תודה רבה.
