דוח העוני מרתק. המלצות ועדת אלאלוף מרתקות לא פחות. הנייר סובל הכל, אבל החיים במציאות של עוני אינם "על הנייר". החיים במציאות של עוני הם קיר הבטון של כל הוועדות לדורותיהן. אני מקווה בשביל כולנו שאלאלוף קיים לפחות התייעצות אחת עם
מנואל טרכטנברג.
הטיעון של ממשלת ישראל מול דוח טרכטנברג הוא זה שיעמוד מול דוח אלאלוף. אחד לאחד. הרי השאלה בסופו של דבר מגיעה לשמיכת הטלאים הקרויה כלכלת ישראל וגרעון מול הוצאה ממשלתית. סקטור אחד על חשבון רעהו. הכל על-פי מצב הרוח הלאומי הנקודתי. פעם ניצולי שואה, פעם קשישים, פעם עניים, ובסוף זה תמיד משרד הביטחון שצוחק כל הדרך לקרייה בתל אביב.
אבל, כסף יש. לפיד אולי עדיין מחפש אותו, אבל הכסף כאן, ממש מול העיניים. הכסף נמצא בידיים הלא נכונות ומשמש לחיי מותרות אצל מיעוט בעלי זכויות. השאלה תגיע בסופו של דבר למיקוד הזה: איך משתמשים באותה השמיכה כדי לכסות יותר אנשים?
בהערת אגב, אני כופר בגודל השמיכה שעליה מתבססות כל הנחות היסוד שלנו. משאבי הטבע ומשאבי אנוש הם שני מנועי צמיחה שלאיש אין אומץ להרהר בהם באמת או לערער על ההסדרים הקיימים כיום. אבל, לעת עתה, נניח לגודל השמיכה ונתרכז בכמה נקודות שיאירו פן אחר של העוני והדרך להתמודדות עימו.
1. הלקח הראוי מחוק עידוד השקעות הון (או בשמו העממי: "חוק הרווחים הכלואים"). השיעור כאן הוא שאם הממשלה מייצרת תמריץ ששווה לבעלי ההון, פתאום, יש מאין, נוצרים עודפי רווחים בסכומים עצומים. עשרות מיליארדי שקלים שוחררו במחטף באחרית ימיה של הכנסת הקודמת.
מסקנה ראשונה: תמריצים עובדים!
2. הבנק החברתי ("אופק"), קבע לעצמו רצועת אלכסון שכר של 1:10 בין המשתכר הנמוך ביותר למשתכר הגבוה ביותר. בנקים קואופרטיביים מנהלים היום כלכלות עצומות במקומות רבים בעולם, וחלקם בשווקים הפיננסיים הולך ועולה בהתמדה עם השנים.
מסקנה שנייה: יש מודל קיים לחוסן תאגידי וחברתי!
3. משרד האוצר מחפש בנרות דרך חוקית אפשרות לכפות בחקיקה מגבלות על שכר הבכירים. המטרה מבורכת כשלעצמה, הדרך קלוקלת. סנקציות חוקיות מעולם לא עצרו את שלטון ההון, להפך. יש כאן תעשיה שלמה של מקלטי מס, ופרקליטי צמרת שגוזרים קופונים שמנים על השם המכובס "תכנוני מס" (או בשמו העממי: "העלמת מיסים").
מסקנה שלישית: סנקציות לא עובדות על צווארון לבן.
4. משיחות בנושא עם כלכלנים ואנשי אקדמיה, עולה כי הפסיכולוגיה של הכלכלה תומכת בכיוון של יצירת תמריצים וסנקציות לצידם, לעומת מערכת של סנקציות בלבד (כהצעת האוצר בנוגע לשכר הבכירים). מצוות השולחן העגול שלנו, שהתנהל במסגרת קבוצת-חשיבה של מומחים מתחומים שונים, עלתה בבירור המסקנה שהמערכת הנוכחית מכוונת לייצר עוני מכיוונים רבים, כך שפתרון נקודתי לא יהיה יעיל. זו התובנה העיקרית שאנו חולקים במשותף עם ועדת אלאלוף - פתרון נקודתי לא יועיל במאומה.
מסקנה רביעית: רק שינוי מהותי המחבר תמריצים עם סנקציות, ותפור לצרכים המשותפים של ברוני ההון והציבור הכללי, ייצור ווקטור של שינוי וישנה את מקבילית הכוחות בפירמידת ההון.
אפשר לסכם:
כשמחברים את 4 הנקודות לתמונה כוללת, בהתאמה לקו הראשוני שאיתו התחלנו, יוצא שצריך לחוקק חוק לעידוד רצועת אלכסון-שכר בתאגידים, וליצור קישור יחסי בינו ובין תגמול במיסים. וכך, ככל שהסטיה גדולה יותר, כך עולה שיעור המס, ולהפך. מנקודה זו ואילך, תאגידים לא יצטרכו הקלות מיסוי ואז יעלמו עם הרווחים הכלואים, אלא יתוגמלו בהקלות מס ככל שיהיו צמודים יותר לאלכסון השכר.
מכאן והלאה, השכר של רקפת רוסק עמינח לא יעסיק יותר את משרד האוצר, והיא תמוסה בשיעור פרוגרסיבי-אקספוננציאלי, על כל שקל שהיא גורעת מהחלשים העובדים בתאגיד שלה. לרקפת יהיה תמריץ למנוע מעובדיה להיות עניים משום שיהיו לכם השלכות ישירות על שיעור המס שלה.
