ד" רחיים אסא, היה יועצו לביטחון לאומי של ראש הממשלה רבין. הוא עשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת חיפה בנושא יחסי הגומלין בין תורות קרל מרקס ופרידריך ניטשה, פילוסופים מהמאה ה-19, שהגותם רלוונטית לזמננו. בנוסף התמחה במערכות אזרחיות וביטחוניות של מרחב קיברנטי וסייבר.
כיום הוא חוקר ב"סדנת יובל נאמן" באוניברסיטת תל אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון.
לאחרונה פרסם ספר פורץ תודעה בשם: "כשמרקס וניטשה נפגשו בכיכר תחריר". הספר פורסם בהוצאת "דרור-לנפש", קואופרטיב שפועל במסגרת "דרור-ישראל", שהיא תנועת הגג של "הנוער העובד והלומד" ובוגריו.
ספר זה פותח צוהר המאפשר לפׂרְשֵן את המציאות המורכבת, הדחוסה והמתעתעת שבה אנו חיים, כפי שנעשה במאמר זה.
קרל מרקס עסק ביחסי הגומלין של פרט סובייקטיבי והחברה שבה הוא חי ומתפקד כשמתקיימות השפעות גומלין בין שניהם. במהלך חייו, עשייתו, הווייתו, תודעתו ויצירתו הקרויות "פרקסיס" (מונח מהפילוסופיה היוונית הקדומה), כשיחסי הגומלין הם "דיאלקטיים" שיוצרים "סינתיזה". תהליך זה מלוּוֶה ביצירת "קְצָרִים" וניכור עקב העדר כרוני של סינכרון מובנה בין "ההוויה" ו"התודעה" האנושית, דבר הגורם לדיסאוריינטציה בהבנת המציאות.
זה גורם להיווצרות סדקים שאליהם חודרים גורמים מתווכים ומשָבְּשים כמו: דתות, אידיאולוגיות, פונדמנטליזם, לאומניות וכוחניות, הון וכוח שלטוני. במהלך ההיסטוריה וחילופי הדורות אמורה להתקיים אבולוציה תודעתית ותובנתית איטית, אשר מלווה לסירוגין בהתפרצויות אלימות שכוללות: מלחמות, מהפכות, מחאות, חתרניות, טרור ופליליות.
לעומת קרל מרקס גורסת תורתו של פרידריך ניטשה, כי המוטיבציה העיקרית של פרטים וקולקטיבים אנושיים היא שאיפה, כמיהה ודחפים קמאיים אינסטינקטיביים לכוח, עוצמה ו"מנהיגות חזקה" בין אם היא אמיתית או מדומה.
בספר יש התייחסות להתפתחות תהליכית מואצת של היווצרות תובנות ותודעות אשר שוברות פרדיגמות מיושנות. פעילויות המפגינים בכיכר תחריר בקהיר שבמצרים, או במחאות חברתיות אחרות ברחבי העולם הגלובלי, כולל בישראל, הן פועל יוצא מכך. כל זאת עקב שימוש מאסיבי בטכנולוגיות הסייבר-ספייס והמולטימדיה הרשתיות שמייצרות סינכרונים, הצלבות אינטראקציות אינטגרטיביות, סינרגטיות, ספינים, בקצבים הולכים וגדלים בין פרטים וקולקטיבים לבין עצמם בהיקפים מספריים אין סופיים.
הרשתות החברתיות מאפשרות תאום הפגנות, מחאות והתכנסויות המוניות בכיכרות, שיוצרות מגע בלתי אמצעי בין המוחים והמפגינים, כפי שהיה ב"תחריר" או בשדרות רוטשילד בתל אביב. כל זה מביא להיווצרות תודעות משוזרות ומשולבות והתארגנויות אד-הוק לא ממוסדות שלהן "אמונה" משותפת, תוך יצירת "אמון" בין המשתתפים שעוברים ממצב של פרודות, אטומים, תאים ומולקולות בודדים להיתוך מעין וולקני, המייצר "כוח המון" עם "אחדות מטרה".
כוח זה בנוי על תהליך יצירת אמון והתגברות על "דילמת המהפכנים", המייצרת "אמינות" עקב הפיכת "כוח ההמון" למחושל, מלוכד והומוגני מול משטר מוברק ובהמשך מורסי. כל זאת ללא פיצול מטרות.
כאן נכנסת לתמונה תורת ניטשה על הצורך ב"מנהיג חזק". בסופו של דבר היו הצעירים המצרים המשכילים, המודרניים והעירוניים שהם בגדר "פרולטריון של אביונים", "שמן על גלגלי המהפכה" הדו-שלבית. לאחר הדחת "המנהיג החזק" מוברק ששלט 30 שנה, עלה לשלטון בבחירות מורסי, איש "האחים המוסלמים", שלא התחבר עם הצעירים המהפכנים בתחריר, ולא הצליח להפוך ל"מנהיג חזק".
זה הביא לדה-לגיטימציה מהירה שלו, ולבחירת "איש חזק" - לוחם ללא חת ב"אחים המוסלמים" ובחמ"ס בעזה ובסלפים בסיני. מדובר בפילדמרשל עבדל פתאח סיסי, שנבחר לנשיא בהבטחה למודרניזציה של מצרים. הוא נבחר בתמיכת הצבא והצעירים נגד הריאקציה של "האחים המוסלמים" וה"סלאפים" הגרועים מהם.