מול דרישתם של שרים כמו
נפתלי בנט ו
אביגדור ליברמן לשבור את חמאס (או לכל הפחות לגבות ממנו מחיר חסר תקדים), נעמדו פוליטיקאים ועיתונאים,
יאיר לפיד ו
גאולה אבן כמייצגים בולטים, שהעמידו שיח חתרני שעל פיו "שרי ממשלה מסוימים חושבים ומתבטאים כמו טוקבקיסטים". מדובר בטריק ידוע, חלק מהארסנל הרטורי של כל פוליטיקאי: כשעמדה כלשהי של עמית אינה נראית להם, חבל לבזבז זמן על התמודדות ראויה ומושכלת עמה אם אפשר פשוט להנמיך אותה לרמת טוקבק. מבחינה זו, בבואם להזנות את התפיסה המדינית-ביטחונית של יריביהם האידיאולוגיים, דווקא נציגי מחנה לפיד-אבן מיצבו את עצמם כטוקבקיסטים, משום שגם התבטאות בנוסח "שרי ממשלה מסוימים חושבים ומתבטאים כמו טוקבקיסטים" היא טוקבקיסטית במהותה. הרי לא זכור שמאחורי סיסמתם זו הם הסבירו לעומק מדוע "להיכנס בחמאס" זו אופציה גרועה שאינה משרתת את ביטחון ישראל ולא טרחו להוכיח מדוע ההכלה וההידברות שהם מציעים היא אופציה טובה יותר. מכאן, שאבן הבוחן לרצינותה של הצעת מדיניות כלשהי אינה טמונה בסגנונה, אלא האם בעקבות ההצעה התקיים דיון סדור ורציני על משמעויותיה והאפקטיביות שלה: האם היא בת ביצוע? איזה מחירים (חיי אדם, הון, רכוש, לגיטימציה בין-לאומי) יידרשו על-מנת להוציאה לפועל? אלו תוצאות תניב ואלו לעולם לא תשיג? מהי התועלת שתצמח מכך לישראל לטווח הקצר ולטווח הארוך? האם יש חלופות טובות ממנה עבור יעדי הממשלה?
אחרי שנים של עימות עם הטרור הפלשתיני, ניכר כי תקופות של שקט שררו רק לאחר הפגנת נחישות ולאחר מבצעים צבאיים אפקטיביים: "חומת מגן", "
עופרת יצוקה", "עמוד ענן" (ובהקשר של חיזבאללה - מלחמת לבנון השנייה). המבצעים לא מוטטו את הטרור הפלשתיני שניזון מציווי דתי להשמדת ישראל, אך הבטיחו רגיעה ביטחונית לתקופה מסוימת. תשאלו את תושבי הדרום אם היו מעדיפים תקופת "הידברות" ארוכה, עקרה ושטופת קסאמים, או מבצע שנמשך שבוע-חודש שבסיומו מתקפל חמאס ללקק את פצעיו ולאיים על ישראל מהבונקר למשך שנתיים-שלוש - תקופה שבמהלכה נהנה אזור עוטף עזה (ו"בַּעד בַּעד עוטף עזה") משגרת חיים בטוחה. עדיפים גם עשרה ימי מעצרים המוניים וחיסול פעילי חמאס ביהודה ושומרון ממחוות שתוצאתן שטח שורץ טרוריסטים הפועלים יום ולילה לחטיפה ורצח של ישראלים, או כפי שמיוחס למדינאי הרומי קיקרו: "התירוץ היחיד למלחמה הוא רצוננו לחיות בשלום".
בחינה מדוקדקת של הדברים, אם כן, עשויה להוביל למסקנה ש"לקרוע את האמ-אימא של החמאס" היא אופציה עם קבלות. לעומת זאת, מאחורי האמירה השטחית באותה מידה של "בחינת התנאים לרגיעה מול חמאס" (בין התנאים, אגב: שחרור מחדש של כל אסירי עסקת שליט) לא עומד דבר שיצדיק אותה. ובכלל, לאחר שנים של קריאות נגד התלהמות, אולי כדאי לאפשר להתלהמות הזדמנות אחת לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות מול הטרור?! אין הכוונה להתלהמות כמהות או לחמימות מוח כמובילת הדיון, אלא לרגש אנושי שיזכיר לממד השכלי כי איננו יכולים ואיננו מוכנים להמשיך לחיות תחת איום תמידי של טילים, חטיפות ופיצוצים קטלניים, ל"יציאה מהכלים" שתשמש כטריגר לפעולה שבבסיסה חישוב של עלות מול תועלת ושקילת סיכונים. אז בואו נעמוד כולנו כ"צוק איתן", לא לשם קידוש המוות, אלא לשם הבטחת החיים היקרים מפני כוחות של רוע שמבקשים להרוג יהודים רק מפני שהתיישבו בארץ ישראל. בואו לא ניתן שיבלבלו אותנו שמערכה בעזה תחזק את חמאס ותסכן את תהליך השלום (בינינו, מיגור הטרור רק יתרום לשלום). הלוואי שתהיה רגיעה ובעקבותיה שלום אמיתי, אבל אם לא (וכנראה שלא) - בואו לא נירתע מלהגן על ילדינו ועל עצמנו, כי כפי שמיוחס למדינאי רומי אחר, סנקה: "הפחד מהמלחמה גרוע מהמלחמה עצמה".
