ישראל מנהלת מלחמת "חפירות" עם חמאס, מהם ארבעה ימים בצורה אינטנסיבית ומספר שבועות, על אש קטנה יותר. ואם נאמר את כל האמת, אזי המחול המטופש הזה מתנהל כבר שנים. אמנם, סבבי העימות נעים בין עצימות נמוכה מאוד לעצימות גבוהה, אבל אינם מוליכים לשום מקום. לצערנו, די ברור שחמאס מתחזק לאורך ציר הזמן. אין הוא יכול להכריע את ישראל ולהערכתי לא יוכל להכריע אותה, בעצמו, אף פעם. אבל חמאס הופך למטרד ובכל פעם הוא מטרד "נוח" פחות מאשר בפעם הקודמת.
וקום אינו נשמר לאורך זמן ובמוקדם או במאוחר הוא מתמלא בחומר כזה או אחר. חוקי השימור בטבע מלמדים שמסה ואנרגיה אינן הולכת לאיבוד ואינן נוצרת יש מאין, אבל הן ניתנת להתמרה מצורה לצורה. דומה שבחיי בני האדם מתקיימים חוקים דומים, אבל הם מנוסחים מעט אחרת. אינך יכול להשיג מטרות אישיות או לאומיות אם אינך מוכן להשקיע בהשגתן את המאמץ החיוני לכך. ומאמץ זה כרוך ביכולת להחליט מה רוצים ובנכונות להקצות לכך את כל המשאבים הלאומיים הדרושים.
ישראל יכולה להכריע את החמאס, אבל קצת בגלל ידידיה במערב והרבה בגלל עצמה היא עדיין מבוססת במקום, ואינה מסוגלת להחליט מה היא באמת רוצה, והאם היא מוכנה לשלם את המחיר הנדרש, כי אין ארוחות חינם; בז'רגון יום-יומי אני מכנה זאת "סרוס" או אימפוטנציה. כן, ישראל מסורסת, וסרוס כזה הופך במהירות לאיום קיומי.
סקירת אירועי העשור האחרון מראים ארבעה כשלים חמורים מאוד בהם בא לידי ביטוי אפקט הסירוס:
א. מלחמת לבנון השנייה,
ב. המאבק המתמשך מול סרבנות הרשות הפלשתינית,
ג. סבבי העימות מול חמאס ברצועת עזה.
ד. תוכנית הגרעין האירנית.
בכל אחד משלושת האירועים הראשונים עמדה ישראל בפני אפשרות להגיע להכרעה או קרוב מאוד אליה תוך שינוי המציאות האסטרטגית בעימות. בחלק מהזמן נעדרו מהמציאות הקשיים והסיכונים החדשים הנובעים מתופעות "האביב הערבי" של שלוש השנים האחרונות, ובכל זאת כשלה ישראל. בנושא האירני היא מפגרת אחר האירועים וגם כאן במידה לא מבוטלת מתוך סרוס עצמי. ואף שמוקדם לקבוע שהעניין סגור וחתום, המצב כיום קשה משהיה לפני חמש שנים, למשל.
מלחמת לבנון השנייה הייתה שעת כושר אדירה להכות את חיזבאללה מכה ניצחת אילו הועמדה מטרה כזו בפני צה"ל ללא כחל וסרק, חרף מוכנות ירודה בהשפעת מאמצי פינוי רצועת עזה באוגוסט 2005.
במקום להתמקד במטרה האסטרטגית הראשית והדחופה, הובלה ישראל ע"י ראש ממשלה הרפתקן ושר ביטחון כושל לביצוע מדיניות של השגת הרתעה זמנית, ומיד לאחריה הניחה לחיזבאללה אפשרות להתארגן, להערך, להתחזק, להתבצר ולהפוך לחוליה חזקה וחשובה מאוד במעטפת האיומים האסטרטגיים על ישראל לאורך גבולה הצפוני. הפוטנציאל שצבר החיזבאללה אז וחיזק לאחר מכן במהלך מלחמת האזרחים הסורית, הוא כיום כבר איום אסטרטגי.
אם לחמאס ארסנל של כ-10,000 טילים ורקטות והוא מנהל נגדנו מלחמת התשה אפקטיבית בימים אלה, לחיזבאללה יש לפי אומדנים מקצועיים שונים כ-70,000 טילים ורקטות מסוגים שונים ויש האומדים זאת ב-100,000 טילים ורקטות מסוגים שונים. אם נזכור מה עולל חיזבאללה באמצעות שיגור של כ-4,000 רקטות לצפון ישראל בקיץ 2006, לא מסובך מדי להבין מה יכולות לעולל 70,000 רקטות; בהחלט תחושה לא נעימה. וכשפרשנינו המתחכמים והמדבררים עצמם לדעת כיום יעמדו בפני מציאות זו, אולי יבינו עד כמה כל מה שהם אומרים בנאלי, חסר יסוד וחסר ערך. מלחמה לא מנהלים בתקשורת, לא בבתי משפט ולא באמצעות ציטוטים מחכימים של אחינעם ניני.
המבצעים שניהל צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה בעזה - "
עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" - כמו גם המבצע הנוכחי, "צוק איתן", הם חזרה די מדויקת על השגיאות היסודיות שנעשו במלחמת לבנון השנייה. אמנם, ישראל הצטיידה בינתיים במערכות "כיפת ברזל" ועתידה להצטייד בכיפות נוספות, ומערכות אלה שמרו כבר בסבב הקודם מול חמאס על מספר נמוך של נפגעים ומצליחות הפעם להשיג תוצאות טובות אף יותר, לפחות עד כה.
אבל שגיאת-היסוד היא בחשיבה ההגנתית, ההרתעותית והמסתגרת נוכח איום הטילים הרקטות והפצמ"רים, שגיאה שמאפשרת לחמאס חופש פעולה נרחב מדי בתא שטח מצומצם יחסית. חופש פעולה זה, בצרוף "הפתעות קלות" לגבי סוגי הרקטות שיש בידיו כמותן ומערכי השיגור שברשותו, מעמידים בפני ישראל אתגר לא קל. שוב מוכח שלוחמת אויר אינה פתרון שלם נגד איומי רקטות טילים ונשק תלול מסלול, המשוגרים במספרים גדולים נגד אוכלוסייה אזרחית; והפעם רוב אוכלוסיית ישראל נמצאת בטווח הטילים.
באף אחד מהסבבים לרבות הנוכחי לא החליטה ישראל סינדרום הסירוס העצמי - על יצירת שינוי מהותי במאזן האסטרטגי מול חמאס. אם לא תעשה זאת הפעם, תעמוד לאחר תמונת סיום מפוקפקת שתניח ל"ידידיה" לכפות עליה, בפני איום חמור הרבה יותר גם בחזית עזה. אי-הכרעת חמאס
1, תוביל לחיזוק מעמדו באיו"ש, לחיזוק מעמדו בקרב ערביי ישראל, להפיכתו לבן-ברית צבאי חשוב של חיזבאללה ולהפיכתו לחוליה חשובה במעגל האיום האסטרטגי המתגבשת סביב ישראל בחסות ובהנהגת אירן.
רבים מספרים לנו בדיקלומים שבלוניים וציטוטים חסרי יסוד ושחר שיסודם בקונצפציה חדשה (זוכרים את יום הכיפורים?), שסר איום המלחמה הקונבנציונלית מישראל, משום שהצבאות הסדירים של מדינות העימות אינם מהוים איום. עם חלק מצרים וירדן יש הסכמי שלום ומדינות אחרות כסוריה או עירק, מצבן בכי רע ויכולתן לאיים בפועל נחלשה או עברה מן העולם.
זו קונספציה שגויה. מצב שלום הוא מצב זמני. מציאות של חולשה היא מציאות זמנית והדינמיקה האזורית מייצרת פוטנציאל סיכונים חדש שלא היה בעבר, שהוא כשלעצמו מהווה איום כבר איום אסטרטגי בגלל האסימטריה הישראלית-ערבית הבסיסית. ישראל חייבת להסתכל על המציאות האזורית בראיה "תהליכית" ולא בראיה סטטית. המבחן של כל מה שאנו עושים כיום הוא בתרומתו למחר ולמחרתיים. מול איום חמאס לבדו, ייתכן שניתן להסתפק בהרתעה למספר שנים כתוצאה סבירה של סבב הלחימה הנוכחי. מול כיתור אסטרטגי של איומי טרור תלול מסלול בעוצמה גוברת דרושה ראיה שונה, וממנה יש לגזור גם התנהלות שונה ויעדי מלחמה שונים.
נהוג לכנות את המלחמה המתנהלת כיום מלחמה א-סימטרית. הכוונה היסודית של המושג היא למלחמה בין מדינה לבין ארגונים תת-מדינתיים. על-פי תפיסה זו, המדינה היא גורם מאורגן וחזק, יש לה צבא סדיר על כל מרכיביו ויכולותיו והיא מנהלת מלחמה מול ארגון "קטן", "חלש" חסר משאבים ומוגבל ביכולותיו להזיק - זו אשליה. זו אשליה גדולה עוד יותר כאשר חלק ניכר מהאיומים החדשים נגזרים מתפיסה אידיאולוגית או תיאולוגית פנטית.
כל הארגונים התת-מדינתיים
2 סביבנו נהנים מתמיכה גלויה או סמויה של מדינות. לכולם בסיס או בסיסים טריטוריאליים, שבמקרה של ישראל ברוב המקרים גדולים ממנה עצמה. לכולם תמיכה מדינית וכלכלית ופוליטית של נותני החסות המדינתיים ולכולם משאבי כוח אדם גדולים, ורגישות נמוכה מאוד לחיי אדם. לכן, עתות רגיעה עבורם הן זמני הערכות ובניה עצמית מואצת, ויכולותיהם הצבאיות צומחות במהירות. אף-על-פי שהם אינם מדינה על-פי ההגדרה המקובלת, יכולותיהם הצבאיות המעשיות משתוות לא פעם לאלה של מדינה ואף עולות עליהן, ומהוות אתגר לא פשוט אפילו למעצמות בינוניות
3.
מאז פינתה ישראל את עזה ב-2005, התפתחה המציאות העזתית מנקודת ראות ישראלית בשני כיוונים שליליים בולטים:
א. השתלטות גורמי טרור על הרצועה והפיכתה למרכז של תוקפנות טרוריסטית, נגד ישראל במיוחד. מרכז זה הלך והתעבה והגיע בשנה האחרונה לממדים אסטרטגיים, כפי שאנו רואים בימים אלה. ירי הנשקים תלולי המסלול בהם עושה שימוש החמאס בעימות הנוכחי - בכמות, במגוון ובטווחי הפגיעה - מוכיח זאת בעליל.
במקביל, נסדקה באופן חמור ההרתעה הישראלית, בין היתר בהשפעת דוח גולדסטון והתייחסות ישראל אליו. באפיזודה זו סרסה ישראל במו ידיה, אבל בתמיכת "ידידיה" את כושר הפעולה וחופש הפעולה הביטחוניים שלה. השפעה השלילית של שתי ההתפתחויות המזיקות לישראל תתחזק, אם גם מהסבב הנוכחי נצא עם תוצאה דומה לסבבים הקודמים.
ב. אוכלוסי עזה
4 אינם קטנים. קצב הריבוי הטבעי השנתי בה ירד בכ-0.4% בעשור האחרון ועומד כיום על 2.91%. וההגירה נטו ל-2014 (אומדן) היא 0
5. צפיפות האוכלוסייה
6 משמשת רכיב הגנה מרכזי של ארגוני הטרור על נכסי הלחימה שלהם. המצב הכלכלי ברצועה רע ואחוזי האבטלה גבוהים מאוד (כ-40%, ברבע הראשון של 2014, נשים כמעט פי 2 יותר מגברים). השליטה המדינית-מינהלית בשטח רופפת, השחיתות יחד עם ניהול לקוי ותוצאות סבבי המלחמה, מדרדרים את מצב התושבים בכל סבב לחימה למדרגה נמוכה יותר.
על כל אלה מפצה שליטת חמאס על המרחב העזתי באמצעות אלימות, שת"פ עם חמולות-פשע ושימוש בארגוני טרור אחרים שמצאו אכסניה בעזה, כשכירי חרב ועושי דבריו של החמאס. באלה הוא עושה שימוש גם לביצוע פעולות נגד ישראל וגם לשליטה בתושבים. בה בעת אבו-מאזן והרשות הפלשתינית אינם פונקציה ממשית ברצועה והחמאס עושה בהם שימוש כדי לקדם את
שתי מטרותיו הגדולות:
1. המשך לחימה בישראל בדרכים שונות
2. קידום מעמדו ברחוב הפלשתיני לרבות איו"ש, לקראת התמודדות על השלטון בו.
המלחמה בישראל משרתת מבחינתו של חמאס שתי מטרות מרכזיות, והיא על-כן אבן-יסוד במדיניותו. מצבו הכלכלי והמדיני של חמאס כשליט עיקרי בעזה הוחמר בגלל השינויים בעולם הערבי, החלשות המשענת הסורית בהשפעת המלחמה בסוריה, המשבר עם אירן, הסתלקות מורסי מהשלטון במצרים, דבקותו של חמאס בעקרון השימוש בכוח בסכסוך הישראלי-ערבי, הגדרתו כארגון טרור ע"י המערכת הבינלאומית וצעדים ישראלים מכבידים אך לא מספיקים. חרף זאת, להערכתי, ימשיך חמאס במדיניותו האלימה משום שזהו מנוף השליטה וההשפעה העקרי שלרשותו.
עקשותו וקשיחותו המדינית של אבו-מאזן, טירפדה את המו"מ האחרון ותטרפד כל ניסיון נוסף בעיתוי זה, משום שהוא נכנס לדרך ללא מוצא - "פיוס" עם חמאס התוקפן מזה, ויוזמות מדיניות אנטי-ישראליות חד-צדדיות מזה. ישראל אינה יכולה לחזק את אבו מאזן גם אילו רצתה בכך כל עוד החמאס הוא שותף פעיל לדרכו המדינית מבלי שוויתר על תוקפנותו ועוינותו.
ומאידך-גיסא, אם לא תכריע את החמאס או תחליש אותו בצורה יסודית, תוצאת הלוואי עשויה להיות החלשת אבו מאזן. גם מסיבה זו אינני צופה שהחמאס ישנה גישה אלא אם יוכרח לעשות כן. אם יחוש אבו מאזן שהתהליכים בשטח פועלים להחלשתו, הוא עשוי לפנות לדרך המדינית החד-צדדית שבה יש לו בלעדיות ויתרון יחסי, וכך יסתום את הגולל על כל סיכוי להסכם, ויחולל תגובה ישראלית, חד- צדדית קשה. המהלכים המתנהלים מתוך עימות בין שתי הגישות היסודיות הרווחות בעולם הפלשתיני, מזכירים עגלה רתומה לשני סוסים שמושכים את העגלה בכיוונים מנוגדים.
אומנם לשניהם יש אותה מטרה יסודית - לבטל את קיומה של ישראל, וחייבים להבין זאת ולהכיר בכך, משום ששקרים לא ישנו את המציאות. בדרך למטרה הראשית, יש לכל אחד מהשחקנים הנ"ל מהם גם מטרות-ביניים הפוכות זו לזו: קביעת זה שישלוט ברחוב הפלשתיני כולו. מאחר שישראל אינה מאיימת עליהם מחמת "הסרוס" האסטרטגי שפקד אותה, הם יכולים להרשות לעצמם להתנהל על-פי שעון זמן משלהם.
המבצע המתנהל כיום ("צוק איתן") בתגובה לתוקפנות החמאס ולאי הסכמתו לחזור ולקיים את הפסקת האש המוגבלת ששררה לפני כשלושה שבועות, נולד בין היתר על-רקע המהלכים שבצעה ישראל באיו"ש כחלק מהתגובה על חטיפת שלושת הנערים הישראלים. במהלכים אלה פעלה ישראל להחליש את יכולות החמאס באיו"ש ולדחוף לפרוק ממשלת "הפיוס". בכך סייעה גם להכין רקע פוליטי נוח יותר למחמוד עבאס בהתמודדות מול החמאס בבחירות הצפויות בחודשים הקרובים לקביעת הגורם שישלוט ברחוב הפלשתיני
7.
מחשש שישראל בשיתוף עם הרש"פ יחתרו להרס מרבי של תשתית החמאס באיו"ש, מנסה החמאס לטרפד מהלכים אלה; אבל יש לו גם פרספקטיבה רחבה יותר.
העימות הנוכחי (מבצע "צוק איתן") המצוי בעיצומו, מבקש מבחינת החמאס להיות "מלחמת יום הכיפורים" בזעיר אנפין. הוא אינו מכוון לנצח את ישראל, אבל הוא מכוון להשיג שינויים במצבו המדיני, הכלכלי והתדמיתי של חמאס. על-ידי יצירת משוואת-איזון חדשה, שתוכר ע"י כל הגורמים המעורבים באזור ובעולם, ולא תאפשר יותר את ההתעלמות מחמאס שהתפתחה לאחרונה כאשר הושם מאחורי הסורג של הסכם הפיוס. במילים אחרות: להכריח את ישראל (המערב כבר קיבל זאת ואת המדינות האחרות זה אינו מעניין...) ואבו עבאס לראות בחמאס שותף מלא בממשלת "הפיוס", מבלי שחמאס מוותר כהוא-זה על עקרונותיו ומטרותיו.
זאת הוא מבקש להשיג על-ידי מו"מ שינוהל עימו להפסקת אש, שבמסגרתו הוא יכתיב תנאים לשיפור מצבו. אם ישיג זאת, יוכיח פעם נוספת את צדקת התיזה שלו על פני זו של אבו-מאזן, לאמור: ישראל (והמערב הדקדנטי) מבינה רק כוח, את ישראל ניתן יהיה בסופו של דבר להכריע בכוח. בכל פעם שאנו (החמאס) מפעילים כוח, יש לנו הישגים בין אם מדובר בחטיפה לצרכי מיקוח, בתקיפות העורף לצרכי שינוי מדיניות או טרור לצורך כיפוף ידיים כזה או אחר; הפעלת כוח מול ישראל - משתלמת!
את המשוואה או התיזה הזו חייבת ישראל לשבור, אם היא אינה רוצה למצוא עצמה תוך זמן לא ארוך במשבר חדש וחמור יותר.
במציאות זו על כל מורכבויותיה הפרטניות ועל מורכבות הזירה האזורית והבינלאומית, נדרשת ישראל לעצב דרך תגובה. דרך זו חייבת להניב מספר תוצאות מוחשיות. השגתן או אי-השגתן תקבע אם ישראל מצליחה להגן על האינטרסים שלה, או שהיא ממשיכה "לאבד גובה" מבחינת הרתעה וחופש פעולה. אם לא תצא מהעימות הנוכחי במצב משופר מבחינת הרתעה וחופש פעולה, תתקרב מאוד לכך שהעימות הבא יהיה קרוב יותר, קשה יותר, ויחייב נטילת סיכונים רבים יותר, כאשר היוזמה כולה או רובה המכריע בידי הצד השני.
נקודת המוצא לכיוון שבו צריכה ישראל להתקדם, היא שאין אופציה מדינית אמיתית לפתרון בעית האיום הקיים מעזה וההשלכות ההולכות ומעצימות ממנו.
אין אופציה מדינית משום שהדרישות של חמאס אינן באות בחשבון מבחינתה של ישראל, ומשום שכניעה לסחטנות תוביל לסחטנות חמורה יותר. ישראל נכוותה קשות ממתווכים זרים ומידת האמון שמותר לתת בהם
8. ישראל אינה יכולה לנהל עם חמאס מו"מ ישיר ולא כל שכך גלוי, מבלי להעניק לו נצחון יוקרתי מסוכן ולדרדר עוד יותר את היחסים אם מחמוד עבאס. המשך העימות, שחמאס ככל הנראה מוכן להסתכן בו הלאה, יוצר מספר השפעות שליליות בולטות: שחיקה מורלית, החלשה נוספת של ההרתעה, חיזוק דימוי החמאס שמאיים להתפתח לאי-שקט פנימי, נזקים כלכליים מצטברים, נזקים תדמיתיים קשים ואובדן אמון הציבור במנהיגות המדינית-ביטחונית וביכולתו של צה"ל לתת ביטחון לאזרחים, וזהו החמור מכל.
כלומר, על ישראל להגיע בתוך זמן לא רב למצב שחמאס יפנה לגורמים זרים ויבקש מהם לפעול מול ישראל להשגת הפסקת אש. באופן זה ישראל יכולה למנף את הסכמתה, לכדי יצירת מציאות סבירה מבחינתה. אבל גם פתרון זה הוא חלקי, זמני ורעוע.
לישראל אופציה לא פשוטה ולא קלה להניע תהליך שיהווה איום כולל, על החמאס ובעקיפין גם על הרשות הפלשתינית והעולם הערבי התומך בסרבנותה, ויניע אותם לפעולה מרסנת חזקה נגד החמאס, אם ירצו לעצור תהליך זה. תהליך זה אינו מחייב להכנס לרצועה במטרה לכבוש את כולה ולהחזיק בה עד בוש (כניסה וכיבוש הם יסודות התהליך הסטנדרטי, שאמור להביא את ישראל למצב בו היא פוגעת בתשתיות החמאס, בלוחמיו ומפקדיו, במאגרי הטילים והרקטות ועוד. אולם מחירו עשוי להיות יקר בחיי חיילים ואזרחים ישראלים, בממון וביצירת אי-שקט אזורי, ולכן אופציה זו אינה רצויה, אלא אם החליטה ישראל לחזור לעזה...).
האופציה המוצעת מושתתת על איום מתגלגל שעיקרו פינוי צפון הרצועה לעומק של 8 - 10 ק"מ, מאזרחים שידרשו לנוע דרומה, כניסת צה"ל לשטח זה בעוצמת אש רבה, וניקויו מחמאס. האזרחים לא יורשו לחזור לשטח זה כל עוד מתנהלת הלחימה מול חמאס.
למהלך זה שני יתרונות ברורים:
הוא חלקי, הוא נשלט היטב, הוא בנוי על המנעות מפגיעה באזרחים, הוא מאפשר הרס תשתיות החמאס באזור המטופל, הוא נראה לעין והוא מרחיק את הטילים והפצמ"רים ממרכז הארץ דרומה. נכון, שמהלך כזה יצור קשיים ואי-סדר אזרחי ברצועה, אבל הוא טוב מהחלופות האחרות. יציאת האוכלוסייה האזרחית מסירה את "ההגנה" האזרחית מעמדות המסתור, מחבואי הנשק והאמל"ח של חמאס ומלוחמיו, מפקדיו ומנהיגיו, וחושפת אותם לתגמול אולטימטיבי ולאמנעה ישראלית, עם סיכון ממוזער לחיי חיילים ואזרחים ישראלים.
זהו תהליך מדורג ומתגלגל שיש בו שליטה על כל שלב, וניתן לעצור כאשר מושגים התנאים שקובעת הממשלה שהם מספקים. לחמאס יש "נקודות יציאה" בסוף המדרגה, והמחשה ברורה לאן מוביל המשך גילגול התהליך. ומכאן תמריץ אינטנסיבי "להתגמש". תהליך זה דומה בטבעו לתהליך שהתנהל בלבנון במלחמת לבנון השנייה (2006) ערב כניסת כוחות היבשה למערכה. שם הוא בוצע בדרך שלומיאלית. הפעם יש לעשותו תוך הפקת הלקחים מהאלמנטים השליליים שבניסיון הקודם ובראש וראשונה שהאזור המתפנה מאזרחים הופך לשטח צבאי סגור שהוא גם שטח אש, ומטופל בהתאם עד לסיום המערכה. אם לא יספיק מהלך אחד לשכנוע החמאס שכדאי לו להפסיק, תבוצע מדרגה שניה וכו'.
במקביל יתקיים תהליך הדברות עם מנהיגות אזרחית מקומית שאינה מיליטנטית במטרה לצור אוטונומיה שקטה לאורך זמן בשטחים שמהם מפונה או בהם מושמד החמאס. זהו מודל שמתאים גם להסדר באיו"ש ויכול לשמש לו תקדים, אם לא יווצרו תנאים הולמים למו"מ רציני עם הרשות תוך כדי או לאחר תום המערכה הנוכחית. ללא מו"מ מדיני אפקטיבי, באיו"ש מובילה התפתחות זו בטווח הארוך להסדר פדרטיבי ירדני פלשתיני באיו"ש, שיכול להיות משולב בו הסדר של חילופי אוכלוסין בין ישראל לפדרציה.
התהליך המתגלגל יוצר אופציות אסטרטגיות חדשות במינימום סיכון לצה"ל, אבל מצריך עמידה מדינית איתנה של הממשלה. לא ניתן לחזות מראש כל התפתחות אפשרית במהלך כזה, אבל ברור שיש בו סיכונים אבל גם סיכויים ליצירת דינמיקה חדשה ביחסים בין ישראל לפלשתינים ומודוס אופרנדי מול החמאס, שיהיה שונה מהותית מהמצב הקיים, גם אם לא תתפתח מציאות חדשה משמעותית יותר.
התרחשות זו צריכה להתקיים בחסות דוקטרינה שתנסח ישראל ובה תציג את
כללי המשחק החדשים שלה מול מלחמת הטרור של חמאס (ומלחמת טרור בכלל):
1. ישראל אינה מוכנה לסבול יותר שום פעילות אלימה נגד אזרחיה משום מקור שהוא בשטחי איו"ש ועזה, ותגיב ביד קשה ובעוצמה "בלתי פרופורציונלית" נגד כל תוקפן.
2. ישראל אינה רואה בארגוני טרור כלשהם ובמחוללי טרור גורם הראוי להגנה בכלל ולהגנה חד- צדדית מתוקפן של אמנות בינלאומיות הדנות בניהול המלחמה בין מדינות לא כל שכן, אלא אם ארגונים אלה מקבלים על עצמם את דין האמנות במלואו ומממשים אותו דה-פקטו כשלנו וכרוחו.
3. מול כל גורם שאינו מדינה ושאינו מקבל תנאי זה, ישראל תשעה את תוקף חתימתה על האמנות הבינלאומיות, עד אשר יתקיים אחד משני אלה:
א. הגורם האמור יצטרף לאמנות באותם תנאים החלים על מדינה.
ב. ישונו האמנות כך שתוקפן לא יחול על גורמי טרור או ארגוני טרור לא מדינתיים שטרם הצטרפו לאמנות על כל הבטיהן, מתוך הבנה שאי קיום ההתחייבות של גורם שהצטרף כמוה כפרישה מהאמנה ומחסותה.
4. ישראל לא תקבל שום צעד חד-צדדי מצד הרשות הפלשתינית או מצד גורם פלשתיני אחר משום שהדבר עומד בניגוד להסכמי אוסלו. אם יבוצע צעד כזה, תגיב ישראל בצעדים חד-צדדיים משלה; במיוחד אמורים הדברים לגבי צעדים בלתי-הפיכים.
5. ישראל תנהל את מדיניותה כלפי שכניה הערבים - מדינות וגופים בלתי מדינתיים - על בסיס "עקרון ההדדיות", כלומר: יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו. ולמען מניעת ספק: מה שטוב להם טוב גם לנו ומה שמותר להם מותר גם לנו. יישום העקרון יהיה פונקציה של הנושא, המקום והזמן.
6. ישראל קוראת לרשות הפלשתינית ולאבו מאזן לבטל את הסכם הפיוס עם חמאס, ולשוב לשולחן המו"מ המדיני לניהול מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים וללא מתווכים, מנקודת הפסקתו של המו"מ האחרון.
ישראל רואה בכך הזדמנות אחרונה לנסות ולהגיע להסכם שלום ולסיום הסכסוך על יסוד פתרון שתי מדינות לאום לשני עמים. אי-חידוש המו"מ או הכשלתו, יובילו להערכה מחדש של הסכמי אוסלו ואופי הפתרון המגולם בהם.
לסיכום
מהניסיון המצטבר של האירוע הנוכחי ואירועים קודמים ניתן להפיק מספר לקחים יסודיים, חלקם לקחים ידועים שחוזרים ומתאשרים שוב, וחלקם לאחר עידכון:
א. הגנה אינה פתרון למצבים של מלחמה כאשר האויב מוכן לה, ובוודאי כך כאשר הוא מעוניין בה וחותר להפיכתה למלחמת התשה או למנוף להשגים מדיניים. הגנה היא אמצעי עזר שחוסך קורבנות ומאפשר מרווח נשימה בפעילות באינטנסיביות נמוכה, אבל לא יותר. אין בהגנה תמריץ ממשי לאויב להפסיק להלחם ואין בה תרומה רצינית להרתעה שנשחקה.
ב. מול טילים ורקטות קלים ובינוניים, נראה שממדים הם פתרון סביל מועדף וצריך לקדם הקמתם בישראל בכל מקום בו הם חסרים, משום שזה אינו סבב המלחמה האחרון.
ג. מתקפה אוירית עם כל יעילותה, מותנית במודיעין מטרות מדויק אשר מתעדכן בזמן אמיתי. קשה מאוד עד בלתי אפשרי להבטיח כיסוי מלא במודיעין כזה של כל האיומים תלולי המסלול. להפסקת מתקפות טרור על אוכלוסייה אזרחית יש רק שני פתרונות "מוחלטים" - הרתעה אפקטיבית, או חיסול היכולות, ועדיף שניהם. יכולות התקיפה האוירית לכסות באש אפילו שטח כרצועת עזה (שטח קטן יחסית של כ-350 קמ"ר) לצורך תגובה מיידית לכל מודיעין מזדמן - מוגבלת.
ד. יותר קל למנוע החדרת אמל"ח מתקדם לאזור איום, במיוחד כאשר הוא אזור מוגבל כרצועת עזה, מאשר להלחם בהם לאחר שהוחדרו, מוקמו והוכנו לשימוש.
ה. שיטת הלחימה בטרור תלול מסלול חייבת להשתנות, בין היתר ובעיקר ע"י שינוי כללי המלחמה מול סוג זה של איום. המכשול העיקרי שיש להתגבר עליו הוא השימוש שעושים גורמי טרור באוכלוסייה אזרחית כמגן חי. ישראל חייבת להיות חלוצה בשינוי האמנות הבינלאומיות והגישה ליישומן. עד אשר יושגו שינויים אלה, עליה להשעות עצמה מכל מחויבות על-פי האמנות הקיימות מול ארגוני טרור ואזורים הנשלטים על ידם, שאינם נשמעים בעצמם לאמנות אלה. לנוכח האפשרות שבעתיד נהיה נתונים במתקפות רחבות, מסיביות וממושכות יותר מבעבר, נקודה זו הינה קריטית לביטחון הלאומי של ישראל.
שום צרוף של מערכות הגנה אקטיביות בטכנולוגיות הקיימות ובמחיר סביר לא יפתור את הבעיה. תקיפת מקורות הירי חייבת להתבצע במקום המצאם או בסמוך מאוד לשיגור החימוש מהן ולא במהלך טיסתם או בסמיכות ליעד אותו הם תוקפים.
ו. שטחה הקטן של ישראל וצפיפות האוכלוסייה בה מחייב דוקטרינות לחימה ישראליות יעודיות נגד טרור תלול מסלול, מותאמות למציאות הישראלית ולא גזורות אוטומטית מנסיונן של מדינות אחרות, שאופי האיום ותנאי הספיגה שלהן שונים לחלוטין מאלה של ישראל.
ז. אין מצב ראלי לסיום הסכסוך עם הערבים בתקופה הנראית לעין. הסדרי ביניים בוודאי אינם יכולים להיות מבוססים על הקטנה נוספת של שטחי ההתגוננות של ישראל. למעשה, צריכה ישראל לחתור ליצירת אזורים מפורזים ונקיים מאמל"ח המשרת טרור תלול-מסלול לאורך כל גבולותיה, ובכלל זה בקעת הירדן. בניגוד גמור לאלה שסבורים שבעידן הטילים אין חשיבות לטריטוריה ולעומק אסטרטגי, יש להם חשיבות עליונה; החשיבות היא גם בטווח אבל בעיקר ביכולת הכיסוי.
ח. במבחן המוסרי העליון מול איום קיומי (מלחמה) - "עניי עירנו" קודמים ואין לקבל תאוריות של מידתיות ביישום עקרון זה. ומכאן יש לגזור את שיקולי הביטחון הלאומי בכל מצב ששם המשחק הוא "משחק סכום אפס".
