לקח ראשון: הערכה עניינית של כוונות ושל יכולתו
|
|
זוהר הניצחון במלחמת ששת הימים, שיבש את דעתה של אומה שלמה, שייחסה את הכרעת צבאות ערב למקצועותנו הצבאית ולאפסות כישורי המלחמה (מקצוענות ורוח לחימה) של אויבינו.
למרות שתשעה חודשים אחריה - במבצע "תופת" בכראמה, מרס 1968 - הובסו שתי חטיבות-על של צה"ל בידי צבא ירדן ולוחמי פתח. ואף על-פי ולמרות הכשל הצורב במבצע, השתרש דימוי חולשת הלוחם הערבי עמוק אף יותר. וככזה, היה אבן-יסוד ל"קונספציה", הקובעת כי בלית אמצעי לחימה בכמות מספקת (בעיקר, מטוסים), אין סיכוי כי האויב יפתח ביוזמתו במלחמה. משמעות העובדה, כי נשיא מצרים הצהיר שנה קודם למלחמת יום הכיפורים, על כוונתו לצאת למלחמה מוגבלת, בעוד צבאו מתאמן לאור היום בצליחת התעלה, נעלמה כלא הייתה במטכ"ל ובממשלה. משום הזלזול ביכולתו של האויב ובנחישותו להגשים את כוונותיו - בעוד שמנגד, נתפס צה"ל - אז כהיום - כערוך, כדרוך וכמיומן למלחמה.
מאחר שכל הדוברים היום - מראש הממשלה ושריו, עבור לח"כים, לבכירי המטכ"ל, לאלופים במיל' ולפרשני תקשורת - הציבו קבל-עם, את השבת ה"הרתעה" כמטרת המבצע, ספק אם אלה הפנימו, כי הנהגת חמאס אינה חבורת מפגרים. וככאלה, לקחו בחשבון את כוח ההרס של צה"ל - כולל פגיעה במנהיגות הארגון והרס מתקני שלטונו. מה שמבטיח, כי באסטרטגיה של "תגמול סלקטיווי באש מהאוויר ומהיבשה" לא תשיג ישראל ולא כלום, זולת שחיקה נוספת בהרתעה ופגיעה נוספת במעמדה הבינלאומי.
|
לקח שני: תפיסת הביטחון נגוזה
|
|
הקרע הלאומי, שהתחולל מסיבות פוליטיות לאחר מלחמת שלום הגליל, סירס לחלוטין את הוויית הביטחון הלאומי - משום השמטת הברירה לצאת ולהשיג הכרעה נקודתית במלחמה. מה שהכניס לתוך הממסד ולשיח הציבורי חשבונאות, הממוקדת בדמים ובדם. בעוד הצורך בהקרבה למען מטרות לאומיות, שהיה מסד למלחמת סיני, למלחמת ששת הימים, למלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל, ומלחמת של"ג, הפכה חסם לעת קבלת החלטות כואבות, כמו יציאה למלחמה.
להבדיל מאזרחי ישראל, זיהו אויביה את החסינות, שקיבלו בעלמא. מכך שישראל לא תצא למלחמה זולת במצב של אין ברירה. מה שלדידם שימש כהיתר להקיז דם יהודי במידה, שתעמיד בפני קברניטי ישראל את הברירה לא לצאת למלחמה.
ולראיה - מאז שלילת הברירה כעילה למלחמה (לאחר מלחמת של"ג), לא ההינה ממשלה בישראל, לגייס את מלוא העוצמה כבעבר להסרת איום. ובאחת הפכה ישראל למדינה מתגוננת, בעוד שהיוזמה - שוות-ערך לאוגדות - נמוגה כאילו לא הייתה.
על כן, בהתחשב בהרס האחדות, שנבע מגחמה פוליטית, ומשום ההכרה בחשיבותה ובהשפעתה של האחדות על יכולת העמידה, אין מנוס זולת בירור יסודי של סוגיית אין/ברירה - כעילה ליציאה למלחמה. אם בסופו תתקבל הסכמה רחבה, ברי כי יכולת העמידה הלאומית תוכפל ואף יותר. אך כפי שנראה בהמשך, גם בכך אין די.
|
לקח שלישי: הפקרת ההכנות לכיבוש עזה
|
|
מאז ההינתקות נמנע צה"ל (כפי שנמנע מתכנון והכשרת הכוחות להגנת סיני טרם מלחמת יום הכיפורים), מלתכנן את כיבוש עזה, ולאמן בהתאמה את הצבא כולו. למרות המשתנים שחלו (בנייה צפופה) ואימוץ "אסטרטגיית ויטקונג" בלחימה מתוך הקרקע ובעיקר מתחת לקרקע.
ואכן, נוכח עליונות צה"ל באמצעי הלחימה הכוללים מטוסים, אמצעי איסוף, טנקים, תותחים וכדומה. בחר חמאס באסטרטגיה, שתאפשר לו להתמודד כשווה מול שווה עם צה"ל. מצד שני היא תחייב את צה"ל להתחכך בלחימה באוכלוסייה אזרחית - עניין, המוכח זה מכבר כקלף מנצח במערכה על דעת הקהִלה הבינלאומית.
לשם כך ובסיוע ישראלי (שלא בכוונה), נבנתה מתחת לעיר עזה ובנותיה חזית מלאכותית, המכילה מנהרות קישור (חלקן לעבר יישובי הקו), מפקדות, מערכות ליצור אמצעי-לחימה ורוב מצבורי הטילים.
בעוד פעילות צה"ל ההתקפית (להבדיל מזו ההגנתית באמצעות "כיפת ברזל"), מתבצעת כמו " עופרת יצוקה" וכמו "עמוד ענן", מתמיד חמאס בירי בלתי-פוסק של טילים ובקצב מוגבר. לפיכך, אין מסקנה אחרת זולת ההכרה, כי גם הפעם הוגדרו בשוגג היעדים האסטרטגיים, והדבר מבטיח, כי תוצאות המבצע ישתקפו כקודמיו.
הגם שמדדי השחיקה ועלויות שיקום עזה ובנותיה, המהווים מקור לפורקן ישראלי, נתפסים אחרת מעמדת התצפית של חמאס, מה שמבטל בשישים את שחיקת התשתיות שמעל הקרקע. נוכח הצלחתם המוכחת בקול ובצבע (בזכות התקשורת הציונית עלק), להכניס מיליוני ישראלים למקלטים בכל רחבי הארץ - מהיותה של זו תמורה אסטרטגית מהמעלה הראשונה.
לפיכך וכדי למנוע את מה שמסתמן כתיקו בין צה"ל לחמאס, הכרחי כבר עכשיו לסמן את המערך התת-קרקעי כיעד עיקרי למבצע. כנלווה להציב לאויבי ישראל במעגל הקרוב והרחוק יותר סימן-דרך בולט, בשיטוח מבוקר של כפר אחד ו/או חלק ניכר ממנו. בדיוק כפי שעשינו בעת מלחמת ההתשה (68/70) בערי הבקעה בירדן, בקנטרה ובאיסמעיליה שעל גדות תעלת סואץ, ובאחרונה (2006) ברובע דאחיה בבירת לבנון. בהבדל אחד אך מהותי: בשימוש יעיל בתקשורת הבין-לאוומית, שתציג בהבלטה את הפעולות המקדימות (כרוזים, מגברי-קול וכדומה) לפינוי התושבים מבעוד מועד. בהדגשתם כהליך הומאני, שכמותו לא ביצע צבא כל שהוא מאז ומעולם.
|
אין ולו שמץ של ספק בקושי לאתר את המערך התת-קרקעי, כפי שאין מנוס מהריסתו אחת ולתמיד. והרי האתגר הזה, שכולו מעשה אדם, הופך אותו לבר-השגה. ובלבד שנפנים, כי אינו שונה (בממדי הקושי) מאתגרים דומים, שבעבר התגברנו עליהם - בחשיבה ייחודית ובתעוזה.
מנגד, אם מערכי ההגנה הללו לא ייפגעו, כי אז "כל אֵם עברייה" תוכל לקבוע בדייקנות: כי סיום מבצע "צוק איתן", מבשר את תחילתו של המבצע הבא עליה ועלינו לרעה.
|
|