הו איזו מלחמה נחמדה

הו איזו מלחמה נחמדה סידרו לנו. ממש כיף. אלמלא הפחד של הזמן העובר משמיעת האזעקה ועד היירוט, כמעט היינו אומרים זו מלחמה כיפכיף. מלחמה משהו משהו. המחשב הצה"לי עדיין מתעקש - גם במלאת שבוע למלחמה הנחמדה הזו - לכנות אותה בשם מבצע. מי יודע? אולי הוא צודק? מבחינתנו אנו, כנראה שזה מבצע וכאן מביא אני כעדות את מבחן הציפורים. כבוגר כמה וכמה מלחמות, זוכר אני - היטב - כי ברגע שהחלו לרעום התותחים ונמשכו ההפגזות והירי משאר כלי משחית, נדם קולן של הציפורים. פתאם השתררה דממה כבדה בעמק, כמאמר השיר. והנה - כאן - בסדום סיטי תל אביב, לא הפסיקו הציפורים - ולו גם לרגע - זמרתן. אולי לשניות אחדות, בעת שמיעת הפיצוץ של טיל זה או אחר, ברום השמים, אבל מיד לאחר מכן חזרו הן, חיש קל, למלאכת הזמר. לא הייתי בעזה ואיני יודע אם גם שם נשמעת זמרתן של הציפורים. אני משער שלא. כמעט ברור לי, שלא, שהרי מטוסי חיל-האוויר כותשים שם את בנק המטרות שהוצב להם, עד דק. עד דק מן דק, בלי לתת הדעת לגודל ולמרחק. בחדשות הבוקר הכריז דובר מטעם החמאס, כי העם הפלשתיני לא יפסיק מלשגר טילים לעבר ערי ישראל ושאר היישובים "עד לא תושג המטרה שהציבו לעצמם הפלשתינים במלחמה הנוכחית". שאלתי עצמי, למשמע הדברים, מה היא המטרה שהציבו לעצמם הפלשתינים שלא הושג, עד כה - לטענתם - במלחמה הנוכחית? האם כוונתם לכך שהם נכשלו במזימתם לקפד כמה שיותר פתילי חיים של אזרחים שלווים בטילים שיורים הם ממרחק? האם כוונתם לכך שבזכותו של תא"ל מיל' ד"ר דני גולד, ראש מפא"ת לשעבר, במשרד הביטחון ואנשיו כמעט ולא נפגעו בתים ולא נגרם כל נזק ממשי? עודי עוסק בשאלות אלה ניקרה ועלתה במוחי שאלה נוספת. מי הם - לעזאזל (סליחה על הסגנון) אותם הפלסיטינים בשמם מדבר, באופן חופשי וגורף כל כך, דובר החמאס? בדקתי ומצאתי ב"ויקיפדיה", כי באמנה הפלשתינית, שהינה מסמך פלשתיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 ואחר כך הורחב בשנת 1968, נכתב כי: "הפלשתינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו, משכן קבע, בפלשתין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה וגם מי שנולד לאב ערבי פלשתיני אחרי תאריך זה, בתוך פלשתין או מחוצה לה, הוא פלשתיני".‏ ב"ויקיפדיה", מרחיבים ומסבירים עוד, כי המונח פלשתיני, כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים. בסעיף 6 של האמנה הפלשתינית נכתב, כי: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלשתין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלשתינים". שאלתי עצמי אם הטילים המשוגרים מעזה יודעים - היטב ולאשורם של דברים - ההבדל האמיתי והמהותי בין פלשתינים לשאינם פלשתינים. הרהרתי, ביני לבין עצמי, אם קיים איזה שהוא מנגנון מובנה בטילים הללו היודע להבדיל ולהבחין בין פלשתינים לשאינם פלשתינים. עד שבאו הטילים שנורו לאזור חברון והוכיחו לי - בעדות חיה, העולה אלף מונים על עדותם של פרשנים שמקור פרשנותם, כלי שני ושלישי, כי אין הטילים מבדילים בין דם לדם ואפילו אין הבדלה אצלם בין דם פלשתיני לדם שאינו פלשתיני. אתמול - כשהרגשתי שחסר לי קצת אויר החלטתי למלא אויר עם הונטיל, בין טיל לטיל ויצאתי לכיכר מלכי ישראל (היום, כיכר רבין, אבל בי - כיליד העיר - טבוע ונצרב, לעד, השם הישן, מאז, בלי להעליב, חלילה ובלי שום - שום הקשר פוליטי) למג'יק בורגר של חיים מזרחי. חיים, ראוי לכתבה משלו, אבל נסתפק בכך שהגבר הזה - גבר גבר, חזר אלינו מלוס אנג'לס פתח המבורגריה, כתף אל כתף, בכיכר, ליד מקדונל'ס וניצח - בגדול. מקדונלד'ס סגרו וחיים? - חיים ברוך השם ויבורכו ההמבורגרים שלו, עדיין שם ועוד איך שם. פתאום התיישב לידי יהודי עם מספר על הזרוע מהשואה, חבוש כיפה ורעב - מה זה רררעב. עד שקיבל ההזמנה שלו, נתן טיפול אישי לוחץ לציפס הקרים שהשאירו קודמיו על הדלפק. "אני רעב", חייך אלי וספק הסביר, ספק תירץ התנפלותו על הצ'יפס הקרררים. "אתה יודע", שח הוא לי שיח יושב דלפק, "חזרתי אתמול מגוש עציון. בדרך לתפילת ערבית, שמעתי רעש חזק. אחר כך שמעתי בום מהכיוון של העראבאר. תראה מה זה מעשי השם", סיים באנחת רווחה ונעץ שיניו בהמבורגר 300 גרם שהוגש לו. אגב, תא"ל מיל', דני גולד. פתאום נזכרים כולם בביקורת שהוא חטף במארס 2009 ממבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס. "גלובס" המזכיר נשכחות ומביא סיפו זה, אינו שוכח לציין ההתעמתות בין הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, בעניין זה. מתברר, שאשכנזי לא אישר, עקרונית, פרויקט כיפת ברזל, כל עוד אין לו מקור תקציבי. חודש לאחר מכן הודיע שר הביטחון דאז, אהוד ברק, שהוא מאשר פיתוח פרויקט כיפת ברזל. השאר - כמו שכותבים בעיתונים - הוא היסטוריה. מי שכותב, לבסוף, ההיסטוריה האמיתית, הם החזקים והשורדים. למזלנו הרב, הצליחו דני גולד, אהוד ברק ושאר תומכי כיפת ברזל, להיות בצד של החזקים והשורדים. ראו מה היה גורל פרויקט "הלביא" שמת, בדמי ימיו ובכירי מהנדסי האווירונאוטיקה שלנו הגרו, בעקבות זאת, לדרום-אפריקה. אז כבר סיפרנו לכם שזו מלחמה נחמדה. הנה דני, החבר הטוב שלי, מספר שעד המלחמה הזו הוא לא הכיר אף אחד משכניו בבית, חוץ מ"שלום, שלום" חטוף כל פעם, בכניסה וביציאה לבית, בו הוא גר. עכשיו, הוא מבלה בממ"ד המוגן שזה המקלט של הבית והיא "גילה" שם כמה "פרצופות נחמדות", כמו שהוא מכנה טובות הגוף והנוף. מי יודע, אולי יצא גם לו משהו נחמד מהמלחמה הזו ואוכל לאכול - סוף-סוף - רבע עוף על חשבונו עם כוס ויסקי וכמה קינוחים שווים. יש לו טעם, לבחור, אל תסתכלו עליו, כולה בוגר עבודה סוציאלית. הוא למד גם להיות קונידטור בשוויץ.