מכתב ללימור

לימור, אורנה בנאי, עושה הרבה כסף מהשכונתיות של עם ישראל, מחופש הביטוי האמתי שיש כאן עד כדי חופש המסכן את חרות הפרט, לימור שלנו עושה מיליונים משפת הרחוב, מהצ'חצ'חיות המרוקאית והפולנית, עם ישראל המייאש לטענתה זורק עוד מטבע זהב ועוד מטבע זהב לכובע שלה שמונח בפינת הרחוב, בתמורה ללשונה המתגלגלת, העדתית והמצחיקה עד כדי כך שהטן מתפוצצת, ולאחר שהכספת בבנק מתמלאת עד אפס מקום וכאשר מישהו אומר ללימור "איכס", "עלובה", "הזויה" וכנראה מסכן גם במקביל את חשבון הבנק שלה, אז היא מושכת פתאום בהנד ברקס, אז היא פתאום הופכת למורה ללשון "בושה שזה העם שלי", אחרי שלימדה אותנו לכסיקון שלם בסגנון "איכס", "עלובה", "הזויה וכאשר הכל חוזר אליה כבומרנג, היא לא מחזירה את הכסף, היא מתייאשת. ללימור יש דעות. המשמעות של הדעות האלה אומרת "הקם להרגך השכם להגיש לו את רקתך", "כצאן לטבח" במדינות מתוקנות החוק היה אוטם כאלה פיות בזמן מלחמה, אשרינו וטוב לנו שאיננו מדינה מתוקנת המאפשרת ל"איכס, עלובה והזויה" לומר את כל מה שהיא חושבת עלינו ועל האויבים הקמים עלינו להרגנו, וכשם שאין סכר לפיה, כן גם אין סכר לאף פה. כמובן שאסור לעבור את סף ההסתה, סף האיומים וסף האיחולים לסוף מר כאן נחצה בבירור קו החוק בנושא זה, ומי שעובר את סף החוק דינו להיות מורחק מהציבור לשנים רבות כי המרחק מדיבור למעש בתחום הזה הוא קצר מאד. לימור מיואשת, לימור מדוכאת, יש לכך פתרון טוב, ואלה מומחים לתחום הייאוש, כאלה שנותנים כדורים 100 200 מיליגרם ולא אלה שנותנים כדורים 9 מ"מ בראש של החמאס. הפתרון לדיכאון של לימור הוא באמצעות מערכת הרפואה המפוארת שלנו, באמצעות ה DSM הספר הבינלאומי לאבחון בעיות הקשורות בייאוש ובדיכאון, ואני מציע שאת המימון תקבל לימור מהמדינה, כנפגעת פעולות טרור. אנחנו לא מוכנים לוותר על לימור, לימור היא המוראל הלאומי, היא תעבור את המשבר ותמשיך לפוצץ לנו את הבטן מצחוק, מייד בתום הטיפול המוצלח, מייד כשהיא תמשיך לדקלם לנו "איכס, עלובה והזויה" ותגלגל אותנו מצחוק. ואנחנו נשלם, נשים לה עוד ועוד מיליוני דולרים בכובע, כי מי חוץ מלימור ילמד אותנו באיזה מילות גנאי שכונתיות לכנות את עדת התבוסתנים, כלומר אותה, את דוד גרוסמן, את גדעון לוי במלחמה הבאה כאשר הם, התבוסתנים המיואשים יפצחו בשירת עידוד לאויבים שלנו?