בני בסירא באו מן התופת להרי עציון. בני בן סירא שפכו שם דמם. בני בן סירא עמדו על חורבות ישובם, נישבו, ניפדו ובנו יד לכפר עציון בכרמל, והחיו בו את כפר עציון השדוד. בני בן סירא זכו לראות את כפר עציון פודה עצמה מחורבנה ומשיבה גבול אלמנה, כך אמרו הבנים של הנפילים שבאו למקום ממנו נלקחו אבותיהם, ברוך מציב גבול אלמנה.
בני בן סירא זכו לראות פריחה בעולמם. ועתה בני בן סירא קוברים את עודד שנפל במלחמה, אותה מלחמה הנטושה שבעים שנה, אולי יותר, ואינה מחליפה אלא את גיבוריה, אלא את אלמנותיה, אלא את נופליה, אלא את הקווים לישועתה בקרוב בימינו.
הלכתי לניר עציון. אני שב משם עתה. עם רב עלה אל הגבעה המביטה מרום אל הים האחרון. ברחבת בית הכנסת הקיפו הבאים מקצה כל הארץ את מקום המספד.
ראשונים ששרדו את הימים הקצובים לאדם ישבו על כסאות. תמול שלשום, דומה כי זה היה רק תמול שלשום, הם היו עלמים חסונים, עלמות שוקקות חיים. עתה הם זיכרונות חיים.
לנגד עיניהם הגיע קומנדקר צבאי, נכנס אט אט אל המעגל וארון עטוף תכלת לבן ומכוסה זרי פרחים מונח בו ומביא עימו את הבן שכותב בנופלו עוד פרק בתקומה שבני בן סירא מלווים אותה אז, והיום.
והאב והאם, מנגד. והבן מולם בין חיילי המשמר היושבים משני עברי הארון שותק את השתיקה המרעידה כנפי שרפים. וברוח הערב אומר האב קדיש. וקולו איתן אך סדוק, יש בו ניגון, והוא ספוג קינה. הבן הנופל היה מנגן. אי-אפשר לספוד לעודד כזה בלי ניגון. עתה אין ניגון בלי מספד. ואנחנו עומדים, מול בני הסירא האלה ומתלווים ללוויה שאין לה שיעור.
הרי הכרמל, הערב יורד. באורנים הנהדרים שלכם סופג השרף דמעה.
