על מדינת ישראל "לשנות דיסקט" ולהחליט "להכיל" את החמאס, כממשל אפקטיבי נפרד מ"הרשות הפלשתינית" בטריטוריית עזה, ששטחה כ-350 קמ"ר ובה כ-1.8 מיליון תושבים בציפייה שיתמתן ויהפוך פרגמטי, כדי להפסיק לזגזג במלחמת התשה מחזורית שנגרמת עקב הוואקום המדיני שיוצר מבוי סתום.
מצב זה נגרם כתוצאה מההינתקות החד-צדדית בתקופת
אריאל שרון בשנת 2005, שבוצעה ללא השגת הסכמות מראש בין הצדדים. בוואקום מדיני זה יש לטפל במשא-ומתן ובהסכמות "הסדרה" בין ישראל וישות עזה בשיחות שמתקיימות כעת בקהיר.
בתיקו האסטרטגי שנוצר בשל שימוש בנשקי הטילים והמנהרות, לא מוכן החמאס יותר להפסקת אש, שבבסיסה העיקרון של "שקט תמורת שקט", אלא דורש כמו טורקיה של
ארדואן לאחר "פרשת המרמרה" לשנות את הסטטוס-קוו.
מכיוון שנתניהו לא מוכן לקחת סיכון ולחסל את מנהיגות החמאס – עליו לנהל מו"מ עם החמאס השולט שלטון אפקטיבי בטריטוריה ובאוכלוסיית עזה. בפועל מתקיים דיאלוג סמוי כל הזמן, כפי שהיה בנושא החטוף
גלעד שליט ששוחרר תמורת יותר מאלף אסירים, וכן בהקשרי "
עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
כן מתקיים דיאלוג מתמיד בנושאי לוגיסטיקה שוטפים ופיתוחיים, הנוגעים לרצועת עזה, שכוללים: גביית מסי מכס ויבוא דרך נמל אשדוד לעזה, וכן בנושאי מעבר טובין, מים, חשמל, דלק, מלט וחומרי ותשומות בנייה מישראל לעזה דרך מעברי יבשה: "ארז", "סופה" ו"קרני". צריך להוסיף שעם טורקיה מתנהל דיאלוג בנושא פרשת ה"מרמרה" כשקטר שימשה בעבר צינור תקשורת בין ישראל לחמאס.
כמו שאש"ף על מרכיביו ובראשם הפתח עברו תהליך פרגמטיזציה והתמתנות מדינית עד כדי הקמת רשות מדינית בדרך למדינה, לפי הסכמי אוסלו בין ישראל והפלשתינים ב-1993, ומאז עברו אבולוציה התפתחותית מערפאת לאבו-מאזן, כך גם החמאס הפך בפועל לישות מדינית – ממשלית אפקטיבית המהווה מעין ריבונות השולטת בעזה.
החמאס שואף כיום לאיזרוח ופרגמטיזציה על-ידי ביטול המצור הימי, האווירי והיבשתי על עזה, בהסכם הסדרה משותף לישראל ולמצרים של הנשיא א-סיסי (כולל התייחסות לציר פילדלפי).
מצרים, כמו החמאס, קטר וטורקיה מעוניינת בהסדרה פרגמטית ומרגיעה בתאום עם ישראל מול החמאס בעזה, וכן בשיקום אזרחי של עזה שכולל הסדרת פתיחה גמישה של המעברים היבשתיים, נמל ימי, שדה תעופה והסרה מוסדרת של המצור. בנוסף יש עניין בפיתוח תשתיות חינוך, בריאות, רווחה, חשמל ואנרגיה, מים והתפלתם, ביוב, פארקי תעשיות לתעסוקה, שטחי חקלאות אינטנסיביים, בינוי מגורים מאסיבי לפתרון בעיית הפליטים ותקשורת, דבר שישפר את חיי התושבים בעזה וירגיע אותם, ויבטל את הצורך באונר"א, שהיא מנציחת הפליטות.
כל הדברים האלה צריכים להיעשות תוך פירוז עזה מטילים ומנהרות בפיקוח בינלאומי ואיזורי שיסיר את האיום האסטרטגי שמהווה עזה.
עדיף לישראל ולמדינות הערביות המתונות להשאיר את עזה כטריטוריה נפרדת מהגדה המערבית (אולי כקנטון אוטונומי נפרד במסגרת הרשות הפלשתינית), כדי לשמור על יציבות הרשות הפלשתינית ביו"ש וכדי למנוע זליגת החמאס בבחירות בגדה המערבית, כשבהמשך יכולה להתפתח סכנה אסטרטגית של השתלטות החמאס על מדינת ירדן, שבה יש רוב פלשתיני. דבר זה מייתר את הצורך ב"מעבר בטוח" בעייתי בין הגדה לרצועה דרך ישראל.
בשיחות "ההסדרה" בקהיר יש צורך להגיע לפשרות בין האינטרסים המתנגשים של השחקנים המעורבים שהם: גוש המדינות המתונות: מצרים, ירדן, סעודיה, הרשות הפלשתינית ואיחוד אמירויות המפרץ יחד עם ישראל, כשסעודיה והאמירויות אמורות להחליף את קטר במימון שיקום עזה בתמורה לפירוזה מטילים ומנהרות. מנגד נמצא גוש השחקנים: טורקיה, קטר וחמאס. שחקניות חשובות נוספות הן: ארבע חברות הקוורטט: האו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופאי ורוסיה שמשחקת תפקיד חשוב בפירוז סוריה מהנשק הכימי.
בתוך ישראל המאבק המרתק על עיצוב ההסדרה הוא בין: נתניהו וליברמן.
