זוכרים מה היה כאן בעקבות
הסכם אוסלו לפני כ-15 שנים? כל הארץ מלאה תוכניות והפנטזיות הרקיעו שחקים: רשת כבישים מהירים שיביאו את הישראלים דרך מסעדות דמשק ובירות ישירות לטורקיה; מפעלי מים אזוריים משותפים; נמלים, שיקום ופיתוח. מה לא? זוכרים את להקות הנביאים בעקבות ההינתקות מרצועת עזה, שהבטיחו כי כל גבעות עזה תתמוגגנה מחיים מאושרים, והגדי העזתי יספק דגים וחומוס לאניני החיך מתל אביב? כן, היו אז ממש בלדות, ושרים וחברי כנסת ואנשי תקשורת התחרו איש ברעהו מי ידע לתאר טוב יותר את העתיד הוורוד הצפוי לנו, ומי ילעג באופן נמלץ יותר על כל רואי השחורות. לא יודע למה, אבל נדמה לי שגם עכשיו אני שומע ורואה משהו דומה, אותה גברת בשינוי אדרת. עוד אין הסכם להפסקת אש לטווח ארוך,וכבר ישנם כאלו המציעים לארגן את כל המזרח התיכון בברית חדשה; אחרים מדברים על ועידה בינלאומית; ישנם כאלו שרואים באבו מאזן את השליט הבא ברצועה; ולא חסרים כאלו שמשוכנעים שרק ממשלת האחדות של החמאס והרשות הפלשתינית של אבו מאזן תביא מזור לתחלואי האזור. ואיך אפשר בלי קריאות להסדר מדיני, לתוכנית מרשל ישראלית בעזה, מלווה בתוכנית שיקום מדינית נועזת. לא חסר, ברוך השם, רעיונות של יהודים טובים.
איני יודע מה ריאלי או סתם בגדר "סעיף שאיפות". מה שברור הוא ש"כל העולם" מדבר ומסכים על הנושא של שיקום הריסות עזה. זה נושא מאוד קונקרטי, וכבר מדברים שאחרי "שלב השיקום" יבוא "שלב הפיתוח" (דהינו פרויקטים חדשים, כמו הנמל למשל), שיהיה מותנה בפרוז. אני רוצה לנתח את הנושא הזה של השיקום. מתי משקמים הריסות של מדינה או אזור מסוים שהיה נתון בלחימה ונהרס? שיקמו את גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ושיקמו את אירופה המערבית החרבה בתוכנית מרשל; שיקמו את יפן השרופה לאחר מלחמת העולם השנייה. למה השיקום הצליח? כי לשם הצלחה דרושים 3 מרכיבים בסיסיים: הראשון, ומעל לכל - התנערות מוחלטת מהאידיאולוגיה ומהמדיניות של העבר במילה אחת: פסיפיקציה. המרכיב השני: נורמליזציה של יחסים עם השכנים, עם יריבי העבר, הכרה הדדית. המרכיב השלישי: הנחת הנשק, התפרקות מגופים צבאיים. מה היה מכל אלו ב"שיקום" רצועת עזה בעקבות "
עופרת יצוקה" ב-2009? כלום! לכן הרצועה לא שוקמה במובנה האזרחי, למרות הכספים שנתרמו לכך, למרות החלטת מועצת הביטחון לשקם אותה ולמרות ועידה בינלאומית לצורך כך שכונסה במצרים.
דיבורים על פיוס
למה? כי חמאס שיקם את הרצועה במובן הצבאי, והעדיף זאת בצורה ברורה על פני צרכי השיקום האזרחי של רצועת עזה. ב-12 נובמבר 2009 (כ-10 חודשים אחרי סיום "עופרת יצוקה) אמר
חאלד משעל, המנהיג העליון הבלתי מעורער של החמאס, את הדברים הבאים: " כלפי חוץ התמונה הנגלית לעין בעזה היא דיבורים על פיוס (חמאס לפתח), אולם התמונה הסמויה מן העין היא שרוב הכסף והמאמץ מופנים להתנגדות ולהכנות צבאיות... אנו שוקדים על ההתנגדות". סדר עדיפויות זה של החמאס נובע בראש ובראשונה ממהותו כארגון "התנגדות" ומהאסטרטגיה שלו בסכסוך עם ישראל. הדגש במתן העדיפות לשיקום ושידרוג היכולת הצבאית היה על הרקטות ועל המנהרות לסוגיהן.
ולעניין זה הייתה למלט חשיבות עליונה. וכך אומר פרסום של מרכז המידע למודיעין וטרור מ-14 יוני 2010: "על-פי מידע מודיעיני מהימן... חלה עליה ניכרת בשימוש במלט ובבטון על-ידי הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה... השימושים העיקריים במלט: הקמת תשתיות צבאיות (בכללן אתרי אחסון לרקטות)... הכשרת מנהרות לצרכים הגנתיים והתקפיים (כולל בנית מנהרות משטח הרצועה לשטחי ישראל )... הקמת מרחבי שיגור לרקטות ומרגמות".
זה מה שהיה? ומה עכשיו? ובכן, החמאס לא השתנה, מטרותיו לא השתנו, הדנ"א שלו נשאר אותו דבר. והוא חוזר ואומר זאת עכשיו מעל כל במה. הוא ארגון "התנגדות", שלא יכיר בישראל, לא יוותר על הטרור וכל תקופת הפוגה היא עבורו תקופת התכוננות למלחמה הבאה. דברי משעל לאחר "עופרת יצוקה" יהיו האסטרטגיה של החמאס גם עכשיו. הפעם, להבדיל מאז, יהיה לחמאס הרבה יותר קשה לשקם עצמו צבאית, אך הוא יפעל בכיוון זה. הוא נחוש להמשיך ולשלוט ברצועה, כי בלי זה הוא "לא קיים". מי שמקווה שהחמאס יתאדה באורח פלא, משלה עצמו, לדעתי. הוא לא יתן לאף אחד באמת "לחזור לרצועה", גם אם יסכים שאנשי ביטחון של אבו מאזן יהיו בגבול. החמאס זקוק לאבו מאזן רק כעלה תאנה להמשך השליטה ההדוקה שלו ברצועה. בשום אופן לא כמכשיר שליטה במקומו או יחדיו.
ולבסוף נקודה קצת מבודחת. החמאס בא וזועק שישראל לא ממלאת את התחייבותה על-פי הסכמי אוסלו ולא מאפשרת לבנות נמל. מדובר, לא לשכוח, בהסכמי אוסלו שהחמאס כמובן מסרב לקבלם והם בעיניו בבחינת כפירה בעיקר, שהוא השמדת ישראל. מודל מוסלמי של "קוזק נגזל". לכן, לדעתי, כל רעיון על "פיתוח" מול פירוז הוא נכון רק בחציו. כי רק הכרה מלאה של חמאס בהסכמי אוסלו, הכוללת גם הכרה בישראל וויתור על הטרור, אכן יכולה לאפשר פתיחת נמלי ים ואוויר ברצועת עזה. ודרך אגב, על-פי הסכמי אוסלו החמאס היה צריך להתפרק מכל הרקטות שלו, ולחדול בכלל מלהיות כוח צבאי.
ובלי חשבון אי-אפשר. לדעתי אם יוקצה מיליארד דולר, למשל, לשיקום הרצועה, אזי, לדעתי, הסכום יתחלק ככה: 20 אחוזים ל"כיסים"; 70 אחוזים לשיקום הצבאי, ושארית של 10 אחוזים לשיקום האזרחי.
