זהו זה! לדעתי, האסטרטגיה שנקטה עד עכשיו הנהגת המדינה לא צלחה, ויהיו כאלו שיגידו שהיא נכשלה. עיקריה היו אלו: להכות חזק את החמאס, לא להכריעו, לא להשמידו, לא לכבוש את רצועת עזה; להביא בסופו של יום לשקט, כאשר שקט מצד החמאס יענה בשקט על ידינו; איפוק, זהירות, אי-התלהמות והתחשבות ב"מה יגיד העולם". במסגרת זאת, בין השאר, המשיכה ישראל לספק לחמאס דלק, חשמל, מים ואוכל. ההיגיון האסטרטגי היה שתושג הרתעה, דהיינו החמאס יירתע מלהמשיך ולירות וניתן יהיה להגיע עמו, דרך המצרים, להסדר ארוך טווח שבמרכזו יעמוד העיקרון של פירוז הרצועה תמורת שיקומה. וכל זאת גם על-רקע הבידוד המדיני הכבד של החמאס, שעה שלמעט קטר, מדינות העולם הערבי, בראשם מצרים וסעודיה מתייצבות נגדו. מעניין שהגורם המדיני הבינלאומי הראשון שנתן לכך יד היו שרי החוץ של האיחוד האירופאי. דווקא האמריקנים צידדו בהתחלה בקו הקטרי, שהוא החמאסי, ועיקרו: מילוי כל דרישות החמאס, ובכלל זה גבול ימי ואווירי פתוח, על-מנת שניתן יהיה בשיא הקלות והמהירות לחמש מחדש את החמאס.
אז מה קרה? פשוט, לא הושגה הרתעה, ולכן החמאס בא לשולחן בקאהיר עם כמעט אפס נכונות לוויתורים על דרישותיו, ועם רצון לסחוט ויתורים דווקא מישראל. למה לא הושגה הרתעה? לדעתי בשל שתי סיבות מרכזיות:
- המהלכים הצבאיים של ישראל אכן פגעו די קשה, אבל לא קשה ולא קשה מאוד בחמאס: כמעט כל ההנהגה הבכירה שלו, מדינית כצבאית, נשארה שלמה, ומערכת הפיקוד והשליטה שלו המשיכו לתפקד; אומנם נהרגו לו כ-1000 לוחמים (אמנם מגופים "מיוחדים" ומובחרים), אך עיקר הכוח הלוחם שלו לא נפגע ובשום אופן לא יצא משיווי משקלו; מתוך כ-10,000 רקטות וטילים נשארו לו כ-3,000 פחות או יותר. זאת עדיין כמות גדולה מאוד. לדעתי צריך להבין כי הכמות של 10.000 שהייתה בידו היא ענקית, וביחס לשטח הקטן של הרצועה היא יחידה בעולם אם איני טועה. זה רק ממחיש עד כמה החמאס השקיע בכוח האש שלו ובבטון ובברזל של "עזה תחתית" מאז "עופרת יצוקה". וישנן המנהרות. אין ספק שהשמדתן מהווה מכה קשה לחמאס, אבל! לא המנהרות היו האויב העיקרי של ישראל ערב המבצע, והן גם לא תהיינה בעתיד. כוח האש של החמאס הוא האויב העיקרי. לא שצריך לזלזל במנהרות, אבל הן בשום אופן לא היוו איום אסטרטגי חמור על מדינת ישראל! קמה אצלנו היסטריה אופיינית שהפכה את המנהרות לאיום קיומי, וכמובן לא היא! ובכלל, האיום החמאסי הזה נכשל, ולא גרם לאבידה אזרחית אחת. צריך לקחת את הכל בפרופורציות הנכונות. ועל-רקע זה, מה שקרה הוא שכל המהלך הקרקעי שלנו כוון למטרה של השמדת המנהרות בלבד - מטרה שבכלל לא הייתה על הפרק ברגע שהתחיל המבצע ונקבעו מטרותיו.
- מהרגע הראשון, ולאורך כל המבצע, ובוודאי בזמן המהלך הקרקעי, ישראל הרשמית ואוקיאנוס הפרשנים "בגרוש" שידרו בקול רם לחמאס: אנחנו לא באים להרוג את המנהיגים שלכם; אנחנו לא באים להילחם עם המערך הלוחם שלחם; אין לנו שום כוונה לכבוש את הרצועה כי אנחנו יודעים שאתם חזקים ותגרמו לנו הרבה אבידות, ואנחנו חוששים לכן מלעשות כך; אנחנו נכנסנו לשטח שלכם רק על-מנת להשמיד את המנהרות, וכשנסיים את המלאכה הזאת אנחנו חוזרים. ואכן חזרנו, ומבחינה צבאית גרידא אכן היה טעם להוציא את הכוחות מהקו הצבאי הפגיע שבו היו בשטח הבנוי. אבל, מדינת ישראל לא ניסתה להשתלט על שטחים חיוניים ברצועה (ולמי שלא יודע אז הרצועה אינה רק שטח בנוי! זה שקר. כמעט מחצית ממנה אינה שטח בנוי) על-מנת שישמשו כקלפי מיקוח לכל מו"מ אם יהיה.
לדעתי ההכרעה העומדת עכשיו בפני השלישייה הקובעת שהיא ביבי, בוגי ובני (ואני בכוונה אומר כך, כי למרבה הפלצות כל אחד משרי הקבינט שלנו משתולל ובא כל "שני וחמישי "עם "תוכנית" משלו שרק היא הטובה ביותר בעיר) היא זאת:
ראשית, האם מחליפים דיסק ומשנים את כיוון המהלכים הצבאיים כך שיכריעו את החמאס ויקנו הרתעה כל שהיא (וזה לא צריך כלל וכלל להביא לכיבוש הרצועה!!!), ובמקביל גם נוקטים מהלכים כלכליים נגד הרצועה, על היתרונות והחסרונות?
שנית, האם "אסטרטגית היציאה" מהמהלכים הנ"ל תהיה שהחמאס לא יהיה בר שיח שלנו ולא תהיה הסדרה אתו, אלא אם כן הוא יתחנן לכך, או שבכל זאת היעד ימשיך להיות הסדרה עם החמאס דרך מצרים?
שלישית, האם ממשיכים במעגל הנוכחי של הפסקות אש, הפרות הפסקה, מו"מ בקאהיר, נענים לדרישות החסודות מהעולם "הנאור" להמשיך במו"מ בקאהיר, וממשיכים לתת לקטר להכתיב לנו את החיים וההחלטות. זו המדינה שבה כבר כ-1000 עבדים מתו בעבודות הפרך של ההכנות לאולימפיאדה, והמכתיבה ל
חאלד משעל מה להגיד.
