מדוע הם לא לחמו

השואה גורמת לכל אחד מאתנו לשאול את עצמו את אותה שאלה: מה אני הייתי עושה? מה הייתי עושה אם הייתי יהודי בברלין ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון? האם הייתי בורח? האם הייתי מוכר את ביתי, את העסק שלי, מוציא את ילדי מבתי הספר באמצע השנה, או שהייתי אומר לעצמי, 'זה יעבור, זה טירוף רגעי, הוא אומר את כל הדברים האלה רק מפני שהוא פוליטיקאי שרוצה להיבחר. נכון, הוא אנטישמי, אבל איזה גוי אינו כזה? כבר עברנו דברים גרועים מאלה. עדיף לחכות, להוריד ראש, זה יעבור. מה הייתי עושה אם הייתי גרמני בברלין ב-18 לאוקטובר 1941, בעת שהרכבת הראשונה יצאה מהרציף הזה, בו אנו עומדים עכשיו, לכיוון מזרח, כשהיא נושאת עליה 1,013 יהודים, ילדים, נשים, זקנים, שנועדו להשמדה? איני שואל מה הייתי עושה אילו הייתי נאצי, אבל מה הייתי עושה אילו הייתי גרמני הגון בגילי, אב לשלושה ילדים כמוני, שחינך את ילדיו על הגינות אנושית בסיסית ועל הזכות לחיים ולכבוד? האם הייתי שותק? האם הייתי מוחה? האם הייתי אחד הברלינאים המעטים שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית או אחד הברלינאים הרבים שפשוט המשיכו בחייהם והעמידו פנים שדבר אינו קורה? ואם הייתי אחד מ-1,013 היהודים האלה? האם הייתי עולה לרכבת? האם הייתי מבריח את בתי בת ה-18 צפונה, אל היערות של האוול, האם הייתי מורה לשני בני להיאבק עד הסוף? האם הייתי שומט את המזוודה ומתחיל לרוץ או שהייתי מתנפל על השומר במדים השחורים ומת מוות מידי של כבוד במקום מוות איטי של רעב ויסורים? אני חושב שאני יודע את התשובה. אני חושב שגם אתם יודעים אותה. מפני שאיש מ-1,013 היהודים שיצאו אל מותם לא נאבק. לא הם ולא עשרות האלפים שיצאו אחריהם מן המקום הזה. מפני שהסבא שלי, בלה למפל, לא נאבק כשחייל גרמני בא לקחת אותו מביתו מאוחר בלילה ב-18 במרס 1944. "בּיטֶה", אמרה לחייל הגרמני אימא שלו, סבתי-הגדולה הרמינה, היא ירדה על ברכיה לאט וחיבקה את מגפיו המצוחצחים, "בּיטֶה, אל תשכח שגם לך יש אמא." החייל לא אמר דבר. הוא לא ידע שמן המיטה, חבוי מתחת לשמיכה, מסתכל בו אבא שלי, ילד יהודי בן 13 שהפך למבוגר בן לילה. מדוע הם לא נלחמו? זוהי השאלה הרודפת אותי. זוהי השאלה הרודפת את מנוחתו של העם היהודי מאז יצאה מפה הרכבת האחרונה לכיוון אושוויץ. והתשובה היא - התשובה היחידה היא - שהם לא האמינו בסופיותו של הרוע. הם ידעו, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים, אבל הם לא האמינו ברוע מוחלט, רוע מאורגן, חסר רחמים או היסוס, רוע קר לגמרי שהסתכל עליהם ולא ראה אותם - אפילו לא לרגע - כחלק מן המין האנושי. מבחינת רוצחיהם, הם לא היו בני אדם, הם לא היו אבות, אימהות, ילדים של מישהו. מבחינת רוצחיהם, הם מעולם לא התרגשו ביום הולדתו של תינוק, מעולם לא התאהבו, מעולם לא הוליכו את כלבם הזקן בשתיים בלילה או צחקו עד דמעות בקומדיה האחרונה של מקס ארליך. כי זה הרי מה שצריך בשביל להרוג אדם אחר - להיות משוכנע שהוא אינו אדם. בעיני רוצחיהם האנשים שיצאו מן הרציף הזה לדרכם האחרונה לא היו הורים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו משוררים יהודים או ילדים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו הֶר בראון או פְרַאוּלייָן שוורץ, אלא רק יהודים. ההשמדה מתחילה בהשמדת הזהות. אין זה פלא שהדבר הראשון שעשו איתם, כשהגיעו למחנות ההשמדה, היה לקעקע מספר על זרועם. מפני שקשה להרוג את רבקה גרינוואלד, יפהפיה בהירת שיער ורומנטית בת 18, אבל את היהודי מספר A-7762 קל הרבה יותר להרוג. הצרה היחידה היא, שמדובר באותו אדם. 75 שנים אחר כך, האם אנחנו יודעים יותר? השואה הציבה את ישראל בפני אתגר כפול: מצד אחד, היא לימדה אותנו שעלינו לשרוד בכל מחיר, ולהיות מסוגלים להגן על עצמנו בכל מחיר. רכבות עם יהודים לא ייצאו יותר משום רציף בשום מקום. בטחונה של מדינת ישראל ובטחונם של תושביה היו ולעולם צריכים להיות בידינו בלבד. יש לנו ידידים - ואני עומד פה בין ידידים, גרמניה החדשה הוכיחה את ידידותה האמיצה לישראל פעם אחר פעם - אבל אסור לנו ואין אנו יכולים לסמוך על-אף אחד מלבד עצמנו. מצד שני, השואה לימדה אותנו שלא משנה מהן הנסיבות, אנחנו צריכים להשאר אנשים מוסריים. המוסר האנושי אינו נבחן כשהכל בסדר, או אל מול הטלוויזיה. הוא נבחן ביכולת לראות את סבלו של האחר גם בעת שיש לך את כל הסיבות לראות רק את הצד שלך. את השואה אי-אפשר ואסור להשוות לשום אירוע אחר בהיסטוריה. זו היתה, כדברי הסופר ק.צטניק, ניצול אושוויץ, "פלאנטה אחרת". אסור להשוות, אבל זוהי חובתנו לזכור תמיד מה למדנו ממנה. מלחמה כמו זו שאנו מנהלים היום - והיא עומדת להמשך עוד זמן רב, והעולם התרבותי כולו, בין אם ירצה בכך או לא, עומד ליטול בה חלק - גורמת לשני עקרונות היסוד שעוצבו אחרי השואה להתייצב זה מול זה: הצורך לשרוד מורה לנו להכות בכוח כדי להגן על עצמנו. הצורך להישאר אנשים מוסריים גם כשהתנאים אינם מוסריים, מורה לנו לנסות לחסוך ככל שאנחנו יכולים בחיי אדם . המבחן המוסרי שלנו אינו מתנהל בתנאי מעבדה. בשבועות האחרונים הוא מתנהל תוך כדי לחימה עזה, בעת שאלפי טילים נורים לעבר אזרחינו, וטרוריסטים חמושים מגיחים ממנהרות טרור ליד גני הילדים שלנו כשמטרתם לרצוח ולחטוף את ילדינו. כל מי שיש לו בקורת עלינו, צריך לשאול את עצמו שאלה אחת בלבד: מה היית עושה אם מישהו היה בא עם רובה לגן הילדים של ילדך, ומתחיל לירות לכל עבר? כי החמאס, להבדיל מאתנו, רוצה להרוג יהודים. ילדים או מבוגרים, נשים או גברים, חיילים או אזרחים. מבחינתו אין הבדל, מפני שמבחינתו אנחנו לא באמת בני אדם. אנחנו יהודים, וזו סיבה מספקת כדי לרצות להרוג אותנו. המבחן המוסרי שלנו הוא להמשיך - גם בתנאים האלה - להבחין בין אויבים וחפים מפשע למרות שאנחנו יודעים - מעבר לכל ספק - שאויבינו אינם עושים את האבחנה הזאת. זה שובר את ליבי, בכל פעם מחדש, כשילדים מתים בעזה. מפני שהם לא חמאס, הם לא האויב, הם קודם כל ולפני הכל ילדים. ישראל היא המדינה הראשונה בהיסטוריה הצבאית שבעת מלחמה מודיעה לאויביה מראש היכן ומתי תפציץ, כדי להמנע מפגיעה בחפים מפשע. היא המדינה היחידה שמעבירה לאויביה מזון ותרופות בעוד הלחימה נמשכת. היא המדינה היחידה שבה טייסים מפסיקים באמצע גיחת הפצצה מפני שזיהו אזרחים על הקרקע. ולמרות כל זאת, ילדים מתים, וילדים אינם אמורים למות במלחמותיהם של המבוגרים. פה באירופה, וגם במקומות אחרים בעולם, יושבים אנשים בסלונם הממוזג, למול החדשות של שמונה, ואומרים לנו שאנחנו לא עומדים במבחן. מדוע? מפני שבעזה סובלים יותר. הם אינם מבינים - או שאינם רוצים להבין - שהסבל של עזה הוא כלי נשקו העיקרי של הרוע. כשאנחנו מסבירים להם, פעם אחר פעם, שהחמאס משתמש בילדי עזה כמגן אנושי, שהוא שם אותם בכוונה בקו האש כדי לוודא שהם ימותו, שהוא מקריב את חייהם הצעירים כדי לנצח במלחמת התעמולה שלו, הם מסרבים להאמין בכך. מדוע? מפני שהם אינם מסוגלים להאמין בכך שבני אדם - בני אדם שנראים כמוהם ונשמעים כמוהם - מסוגלים להתנהג כך. מדוע? מפני שאנשים טובים מסרבים תמיד להכיר בקיומו של הרוע עד שזה מאוחר מדי. פעם אחר פעם אנחנו שואלים את עצמנו מדוע רבים בעולם מעדיפים להאשים אותנו למרות שהעובדות אומרות אחרת. בכל העולם מוסלמים טובחים מוסלמים אחרים, בכל שבוע נהרגים בסוריה, בעירק, בלוב, בניגריה יותר ילדים ממה שנהרגים בעזה בעשר שנים. בכל שבוע נשים נאנסות, הומסקסואלים נתלים על עמודי טלפון, נוצרים נרצחים מפני שהם מסרבים להמיר את דתם. העולם מתבונן בזאת, מביע את צערו המנומס, וחוזר באופן אובססיבי לגנות את ישראל על כך שהיא נאבקת על חייה. חלק מן הביקורת נובעת מאנטישמיות, ששבה והרימה את ראשה. להם אנו אומרים: אנחנו ניאבק בכם בכל מקום. הימים שבהם יהודים ברחו מפניכם הסתיימו. אנחנו לא נשתוק למול כל גילוי של אנטישמיות בכל מקום בעולם ואנחנו מצפים מכל הממשלות, בכל המדינות, לעמוד איתנו שכם אל שכם ולהלחם בשדים האלה של העבר המאיימים לחזור לחיינו. מבקרים אחרים, נאורים יותר בעיני עצמם, מעדיפים להאשים רק אותנו במה שמתרחש בעזה פשוט מפני שהם יודעים שאנחנו היחידים שמקשיבים. הם מעדיפים לכעוס עלינו דווקא מפני שאנחנו מחויבים לאותם ערכים שאנשי החמאס בזים להם - החמלה כלפי החלש, ההגינות האנושית, ההגנה על הומוסקסואלים, על נשים, על חופש הדת וחופש הביטוי. בואו לא נשלה את עצמנו. הרוע נמצא כאן. הוא סביבנו. הוא מבקש לפגוע בנו. האיסלאם הפונדמנטליסטי הוא הרוע הסופי, וכמו הרוע שקדם לו הוא למד להשתמש בכל הכלים שלנו נגדנו: כלי נשקו הם מצלמות הטלוויזיה שלנו, המוסדות הבינלאומיים שלנו, וועדות החקירה שלנו והמערכת המשפטית שלנו. כמו שהוא משתמש ברקטות ובמחבלים-מתאבדים, הוא משתמש בכך שאנחנו מסרבים להאמין שמישהו מסוגל להקריב את ילדי עמו רק כדי להשיג כותרת טובה או צילום טוב. כשאני עומד כאן, במקום הזה, אני אומר באופן ברור: מנהיגי ארגון החמאס, ארגון טרור אנטי מערבי ואנטישמי, אינם יכולים להרגיש בטוחים כל עוד הם ממשיכים לפגוע באזרחים חפים מפשע. בדיוק כפי שכל מנהיג אירופי היה עושה, בדיוק כפי שארצות הברית פעלה עם אוסמה בן-לאדן - כך גם אנו, נרדוף כל אחד ממנהיגי חמאס. זהו הרוע עמו אנחנו מתמודדים, וישראל היא המוצב הקדמי במלחמה נגד הרוע הזה. אירופה צריכה לדעת - אם הם יעברו אותנו, הם יגיעו אליכם. עלינו לעשות הכל כדי למנוע סבל ואת מותם של חפים מפשע, אבל אנחנו במקום הנכון כדי לומר ממנו לעולם: אנחנו לא נעלה עוד על הרכבת. אנחנו נגן על עצמנו מפני הרוע.