רק לפני מספר חודשים ממשלת ישראל אמרה לא לניהול מו"מ עם החמאס! לא להמשך השיחות עם אבו מאזן! לא לממשלת אחדות של פתח-חמאס! ולא לפתיחת מעברים ומעבר סחורות לעזה!. היום לאחר ירי של כ-4,000 טילים לעבר יישובי ישראל וניהול מבצע "צוק איתן" – ממשלת ישראל מדברת עם נציגי החמאס בצורה עקיפה במצרים! מבקשת מאבו מאזן ליטול אחריות ניהולית פוליטית על עזה! מוכנה לפתוח מעברים חלקית ומוכנה אף לשחרר כספים באופן חלקי לטובת משכורות נציגי החמאס בתמורה לשקט!. ישראל הכריזה גם כי "אש תיענה באש ושקט ייענה בשקט", האם באמת נשמר עקרון זה כאשר ישראל הסכימה לשש הפסקות אש שהופרו בצורה גסה פעם אחר פעם על-ידי החמאס ולא מגיבה בהפעלת מערך הכוח ו"ארגז הכלים" שברשותה בצורה הולמת לאיומיו של החמאס? ביומיים האחרונים ישראל נטלה יוזמה לפגוע בראשי הזרוע הצבאית של החמאס ומסייעת מעט לשנות את התמונה אך זה מקומי, טאקטי וחבר אסטרטגיה מדינית ביטחונית מוגדרת.
אם זו המדיניות שלנו, הכיצד היא משתנה בבת אחת בתקופה כל כך קצרה? האם זו האסטרטגיה המדינית- ביטחונית של כל ממשלות ישראל למאבק מול ארגוני הטרור כמו החמאס? אקדים ואזכיר את רוח הגדרתו של התיאורטיקן האמריקני ברנרד ברודי לקביעת האסטרטגיה: "הטקטיקה עוסקת במגע הקרבי, ואילו האסטרטגיה מטפלת בכל מה שמעבר למגע זה". היום ניתן לומר כי העיון האסטרטגי מאפשר לנו להתבונן על תוצאות הביניים של מבצע צוק איתן במבט-על הממוקד יותר ב"טאקטי והמיידי"ופחות ב"אסטרטגי ארוך הטווח".
התשובה הבסיסית לשאלות הללו היא, כי בניגוד לאסטרטגיה מדיניות-ביטחונית שנקבעה למול מדינות ערב שמסביבנו לאורך השנים, ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים לא נערכו ממש לקביעת אסטרטגיה מדינית-ביטחונית אמיתית למול איומי ארגוני הטרור שמסביבנו. ובמקום להוביל את המדיניות בשטח, נאלצנו להיגרר לאחר הפרובוקציות של מחבלי החמאס ודומיהם, בהיעדר תוכנית אסטרטגית כזו, המצב צפוי להחמיר יותר כאשר ארגוני טרור נוספים יתקרבו ויאיימו על ביטחון אזרחנו ממזרח ומצפון נוסף על החמאס והחיזבאללה הנמצאים כאן כבר.
בטרם ייגשו מקבלי ההחלטות לגיבוש האסטרטגיה המדינית –ביטחונית של ישראל למול תוקפנות ארגון טרור כמו החמאס, מוטב שיתייחסו לשאלות הבאות:
האם אבו מאזן עדיין ראוי לשמש ככתובת לקידום מהלכי השלום והוא תחליף הולם להנהגת החמאס בעזה? האם פיצול עזה מהגדה משרת את האינטרס הישראלי? אם החמאס הכריז על מלחמה תמידית להשמדת ישראל, מדוע נמנע מירי עד סוף יוני והחמאס עוד טרח לסכל ירי של אחרים?לחלופין, מדוע לא פועלת ממשלת ישראל לכבוש את עזה, לחסל את הנהגתו הצבאית ולהגלות את הנהגתו הפוליטית מכאן? מדוע נאלצות ממשלות ישראל להשיג הפסקת אש כאשר הן מודעות היטב כי זו רק הפסקה זמנית לטובת אספקה של אמצעי הלחימה של החמאס עד למשבר הבא? האם הציבור בעזה יהיה מוכן לקבל בחזרה את שלטון הרשות הפלשתינית במידה ויתמוטט משטר החמאס? מדוע החמאס מפר בכל פעם את הפסקת האש ואינו ממהר לסיים את סבב הלחימה הנוכחי? מדוע תושבי עזה שפורסם לא אחת כי חלק גדול מהם מתנגד למהלכי הנהגת החמאס, אינו יוצא לרחובות ומורד בו? מדוע אינו מותח ביקורת על מנהיגיו בפומבי? מדוע מצרים אינה ממהרת לסיים את העימות בין ישראל לחמאס מוקדם ככל האפשר? ומהי עמדתו האמיתית של העם המצרי או של מנהיגו א-סיסי למול מצבו של החמאס? האם היה פועל אחרת לו היה מדובר באבו מאזן והפתח? האם באמת ישראל מנצחת והחמאס מפסיד? מהו חלקה של קטר בתגובות הנוקשות של משלחת החמאס לשיחות הפסקת האש במצרים? ומדוע אף אחד לא מעלה על נס את חלקה של קטר במימון הטרור הרצחני באזורינו כולל החמאס! זאת ללא ענישה ראויה על מעשיה הנפשעים
של ממשלת קטר עצמה? לאן נעלמה הקונספציה ש"החמאס מהווה מוצב קדמי של אירן" וכי עיקר הטילים מסופקים ממנה? מדוע ממשל ארה"ב הנוכחי נמנע מ"לחבק" את חיבור האינטרסים בין המדינות המתונות והקרובות אליו כגון מצרים, ישראל, ירדן, סעודיה ואפילו הרש"פ למול התחזקות החמאס ובניגוד לציפיות, תמך דווקא בחיבור של טורקיה וקטר שצידדו בעמדות החמאס? מה הפתרון המדיני שישראל מתכוונת להציע לאבו מאזן לאור תוצאות הלחימה בצוק איתן? האם השגת שקט ורגיעה היא מטרה אסטרטגית מספיקה עבור ישראל? או שבאופן פרדוקסאלי לפנינו מטרת מלחמה שתואמת לתפיסתו של "קלאוזביץ" כ"המשך המדיניות, רק באמצעים אחרים"?. ומה לגבי שיקום ההרתעה שלנו? אם היא חזקה בשטח, מדוע אם כן חוזרים ובאים המבצעים השונים בכל שנתיים בממוצע? לא נוכל להשיב לכל השאלות הללו כאן אך כדאי לשים אליהן לב ולתת להן מענה.
אז מי מנצח במערכה הזו בהיעדר אסטרטגיה מדינית-צבאית ברורה?
באופן כללי ניתן לומר שהנחת היסוד שלנו בישראל, שארגון חמאס נמצא במאבק הישרדות, מאז נפילת משטר האחים המוסלמים במצרים. לכאורה נראה כי החמאס איבד את אהדת הציבור העזתי ואינו מצליח לעורר את האינתיפאדה השלישית כפי שתכנן. צה"ל הנחית מכה קשה מאוד על תשתיות הלחימה שלו, פגע בחלק ממנהיגיו הצבאיים יחד עם הרס מנהרות התקיפה שכוונו נגד יישובי הגבול במבצע צוק איתן ובנוסף, מערכת 'כיפת ברזל' מעניקה הגנה טובה ומוצלחת מאוד לעורף הישראלי.
אולם בפועל המציאות מעט שונה! למרות המכות שקיבל מאיתנו והנזק הרב שספג-החמאס ממשיך עדיין לירות טילים לעבר ישראל בכל מהלך מבצע "צוק איתן", הצליח לשלוח מספר חוליות מחבלים באמצעות המנהרות לכוון ישראל ולפגע בכוחותינו בעוד לוחמי צה"ל נמצאים ממש בתוך הרצועה עצמה, נוסף על כך- הן ישראל והן מצרים - שתי המדינות שהיו רוצות לראות במיטוט שלטונו של חמאס -אינן מעוניינות ממש להביא למיטוטו, החמאס מבין זאת היטב ומנצל זאת לטובתו. כנראה שהחשש מכניסתן של חלופות דתיות קיצוניות יותר כגון ארגון דאעש במקום הנהגת החמאס הקיימת, גורם לישראל ומצרים לשמר את מעמדו של החמאס בשטח למרות מהלכי הלחימה שהחלישו אותו והנזק הרב שנגרם לו לצד אבידות רבות בנפש.
לצערנו, בהיעדר אסטרטגיה ביטחונית-מדינית ברורה ומטרה כוללת בת-השגה, ישראל לא הצליחה ממש להכתיב את מהלך העניינים בשטח, אלא נגררה שוב ושוב בעקבות האירועים שהכתיב הצד השני. בתוך כך יש הטוענים שנשחק מעט הגיבוי הבינלאומי שניתן לישראל בימים הראשונים למבצע. פרופ' משעל חוקר החמאס אמר פעם כי: "הצהרותיהם התכופות של ראשי חמאס לאחר הבחירות בנושאים קריטיים הנוגעים להכרה בישראל, מחויבות לפתרון של שתי מדינות, כיבוד ההסכמים שנחתמו עם ישראל והתנערות מהטרור, אכן מצביעות על חיפוש אחר "אסטרטגיות מעורבות" או "אסטרטגיות בנות כלאיים" (מצד החמאס), שיעניקו לגיטימציה לקיומה של מסגרת שלטונית, החיה עם ניגודים לא מיושבים וסתירות לא פתורות, תוך חיפוש אחר מנגנונים של פשרה בין הקטבים". בתקופה שלפני מבצע צוק איתן חמאס היה באחת מנקודות השפל הקשות בתולדותיו. שתי התומכות העיקריות שלו, סוריה ואירן, נחלשו וחדלו לספק לו גב אפקטיבי. נפילת האחים המוסלמים במצרים, בני בריתו האידיאולוגיים והפוליטיים, ועליית יריבו, הגנרל א-סיסי, הסבו פגיעה משמעותית נוספת לתנועה. סגירת המעברים והמנהרות על-ידי מצרים פגעה בתשתית הכלכלית של הארגון, ורדיפת האחים המוסלמים הפכה בימים אלה את הברית איתם מנכס לנטל. בתנאים הללו ניאות חמאס באפריל האחרון לפיוס עם הפתח, שמבוסס בין השאר גם על התנאים שהכתיב לו אבו מאזן. יש הטוענים, כי חמאס, כמו כל ארגון פוליטי אחר, הוא גוף בעל מטרות ואינטרסים. את הפעולות שלו יש להבין לאור המטרות שלו וביחס לאינטרסים שמנחים אותו וללחצים שמופעלים עליו. ורק באופן הזה ניתן לפרש את פעולותיו ולגבש אסטרטגיה אחראית למולו. ואחרים הטוענים כי מדובר בארגון טרור רצחני הפועל ממניעים דתיים קיצוניים, המשתמש באזרחים חפים מפשע וגורם למותם בחוסר אחריות משוועת! ויש להילחם בו עד חורמה ולפרק אותו מנשקו עד להגלייתו מכאן. לגבי שיקום ההרתעה שלנו, למרות שישראל הסבה נזה ניכר לחמאס, איתרה והשמידה מנהרות התקפיות, פגעה במחבלי חמאס ובמשגרים שכוונו נגד יישובינו, על פניו נראה כי בהיעדר מדיניות אסטרטגיה ברורה, מתחזקת דווקא גישה פשטנית שנכשלת פעם אחר פעם ברוב ממשלות ישראל האחרונות ו"סבבי הלחימה" חוזרים אלינו (
עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן). בעיקר משום שההרתעה היא בעיני המורתע ולאו-דווקא בעיני המרתיע.
בשלושת השבועות האחרונים מתנהלת ממשלת ישראל כמי שרוצה בהפסקת הלחימה - לחימה שמלכתחילה לא תכננה להיכנס לתוכה - מתוך הבנה שאין לה עוד ממש יעדים להשיג באמצעותה למעט הטיפול במנהרות ההתקפיות והשגת שקט מירי טילים. חמאס, מאידך-גיסא, למרות הסתתרותו במנהרות, מפגין ביטחון ועקביות בשטח. סרבנותו להפסקת אש ללא הישגים מאלצת את ישראל להמשיך במבצע ובמקביל לאבד נקודות תמיכה במערך ההסברה הבינלאומי.
מבצע צוק איתן חיזק את הטענה כי ממשלות ישראל לא ערוכות עם תוכנית אסטרטגית ביטחונית ומדינית ברורה למול תוקפנותם של ארגוני הטרור כגון חמאס. ייתכן שהערכות מוטעות של יכולות חמאס ומטרותיו גרמו לישראל להישאב אל תוך מערכה שלא בחרה בה, שמטרותיה אינן מוגדרות היטב ושאין לה יעד מדיני בר-השגה. בין אם תבחר לסיים את המבצע באופן חד-צדדי ולשוב למצב שהיה לפניו ובין אם תגיע להסכם עם חמאס, לא נראה כי ישראל עתידה לשפר את מצבה ביחס למה שהיה קודם לכן. ביומיים האחרונים חל שיפור כאשר ישראל נקטה ביוזמת פעולות חיסול של ראשי ההנהגה הצבאית של החמאס בראשם הפגיעה במוחמד דף מנהיג הזרוע הצבאית, בראאד אל-עטאר, בכיר חמאס שעמד מאחורי חטיפת
גלעד שליט, עמו חוסלו שניים נוספים: מוחמד אבו שמאלה, מפקד החטיבה הדרומית של חמאס, ומוחמד ברהום. ללא ספק מדובר בהישג משמעותי ויוזמה מוצלחת של ישראל ובקביעת תמונת הניצחון של צוק איתן. אך בטווח הארוך ללא שינוי יסודי במציאות הביטחונית והמדינית וללא קביעת אסטרטגיה ברורה למול ארגוני הטרור- מבצע "צוק איתן", כמו כל קודמיו, צפוי להיות עוד הכנה כואבת למבצע נוסף בהמשך. בסיכום ביניים, מבצע "צוק איתן" גבה יותר מ-60 קורבנות ישראלים, למעלה מ-1,500 פלשתינים, וככל הנראה עתיד לגבות מחיר דמים נוסף, עד כה נראה כי נזנחת ההערכה של ההתנהלות שהביאה ליציאה למבצע, של התפיסה האסטרטגית לאורה נוהל ושל המדיניות הכוללת אותה הוא משרת. על-מנת להבין כיצד הגענו למצב הנוכחי - וחשוב מכך: איך נצא ממנו - יש להידרש למתן תשובות ברורות לשאלות שהובאו לעיל לצד התייחסות אמיתית להשתלשלות האירועים שהובילה לפתיחת המבצע בכדי להיערך לבאים אחריו בצורה יעילה ואפקטיבית יותר.
