בתי משפט נוהגים למנות מומחה מטעמם על-מנת שיתן את חוות דעתו בתחום מומחיותו ויאיר את עיני בית המשפט בסוגיות מקצועיות. ככזה, נוהגים בתי המשפט לכנות את המומחה המתמנה כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט. כך למשל, בעניינים של ליקויי בנייה המצריכים ידע בהנדסה ובדיני התכנון והבנייה, ממנה בית המשפט מומחה מטעמו לצורך ביקור בדירה ובחינת הליקויים הנטענים בהתאם לידע המקצועי שברשותו.
לא אחת, בתי המשפט מבססים פסיקתם על קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמם בבחינת "כזה ראה וקדש", מבלי לנמק. במצב בו נימק המומחה מטעם בית המשפט את קביעתו - אזי ניתן להבין שבית המשפט קיבל את עמדתו של המומחה על הנימוק שהביא. אך אם המומחה קבע ש"אינו מוצא כל ליקוי", וזאת מבלי להסביר ולנמק את קביעתו, ובית המשפט מקבל את עמדתו - שומה על בית המשפט לנמק מדוע החליט לקבל את קביעת המומחה.
בעניין זה ראו את תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את חובת ההנמקה של החלטות ופסקי דין. בכלל זה על בית המשפט לנמק ולהסביר מהן הסיבות אשר הביאו אותו לקבל את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
ללא הנמקה - אין אפשרות לדעת מדוע הגיע בית המשפט למסקנה אליה הגיע. ללא הנמקה - לא ניתן להעביר ביקורת על פסק הדין ולבדוק האם הוא מבוסס ולא נפלה בו טעות עובדתית או משפטית. ללא הנמקה - קשה לערער על פסק הדין, שכן אין אפשרות להצביע על טעות כלשהי, מלבד עצם העובדה שניתנו קביעות שאינן מנומקות.
על כן, חובתו של המומחה מטעם בית משפט לנמק את קביעתו, נגזרת מחובתו של בית המשפט לנמק את פסקו - שנועדה לאפשר לצדדים להבין כיצד הגיע לקביעותיו שבפסק הדין. לעניין זה יובהר ויודגש, כי הנמקתו של המומחה מטעם בית המשפט צריכה להילקח אך ורק מתוך תחום המקצועיות והמומחיות שלו, ואל לה לגלוש לקביעות עובדתיות ומשפטיות - שהסמכות לקבען מסורה לבית המשפט.
בפסק הדין בתיק ע"פ 889/79 (משה חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 479) קיימות אמירות חדות וברורות בעניין חובתו של המומחה מטעם בית המשפט לנמק את קביעותיו. הדברים אומנם נאמרו בהקשר של משפט פלילי, אך הם יפים למשפט אזרחי, בשינויים המחויבים. כך אמרה השופטת
הדסה בן-עתו:
"אולם, אל לנו לשכוח, שעד מומחה הוא ככל העדים, ועדותו נתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט. אפילו כוונותיו טהורות שבטהורות (וחזקה על מומחי מז"פ, שאכן נכון הדבר לגביהם); אפילו עצם מומחיותו אינה מוטלת בספק - עדיין אין לראות במסקנותיו פסק-דין של בית משפט. גם מומחה בעל שם וותק עלול לטעות - או, לפחות, עלולה עדותו להיפסל על-ידי בית המשפט - וכבר היו דברים מעולם".
קל וחומר בפלילי
באותו פסק דין אמרה השופטת
מרים בן-פורת: "כיצד יוכל בית המשפט - אם לא ניחן בכוחות על-טבעיים - לבכר מומחה על רעהו, כשהדרך שנקט איננה ניתנת לבדיקה באמצעות חקירה שכנגד? אין ספק, שבמקרה השכיח, כשבאים לפני בית המשפט מומחים, המכחישים זה את זה, עשוי להיות משקל להתרשמותו הבלתי אמצעית מאישיותו של העד; אך ברוב המכריע של המקרים, אם לא בכולם, מביא המומחה לפני בית המשפט מערכת של נתונים עובדתיים, שעל יסודם הוא מבקש להסיק מסקנה מסוימת, ומערכת נתונים זו ניתנת לבדיקה ולחקירה, כפי שניתנת לבדיקה ולחקירה אף עצם הבחירה של הנתונים, שהביאו למסקנתו של המומחה; בדיקת הנתונים ודרך בחירתם - באמצעות המסננת השיפוטית של מידת המהימנות שיש לייחס לעד - היא המביאה לקביעתם של הממצאים והמסקנות על-ידי בית המשפט".
השופט
שלמה לוין אמר: "שאלה אחרת יכולה להתעורר, במקרה שמומחה מביא לפני בית המשפט אך את מסקנותיו הסופיות מבלי להסביר את הדרך שנקט. האם רשאי בית המשפט לסמוך על המסקנות בהעדר חקירה שכנגד ובהעדר ראיה אמינה לסתור?" ובעניין זה נאמר: "מדברים אלה ניתן ללמוד, שהמומחית סמכה את יתדותיה אך ורק על התרשמותה ומומחיותה, מבלי שהיה זה ביכולתה או ברצונה לבאר באופן רציונאלי את הדרך, שבה הגיעה אל מסקנותיה".
מסקנת השופט לוין הייתה: "יתר-על-כן, ספק רב בעיניי, אם לעמדת המומחית יש אחיזה בחומר שהומצא לנו. מבחינה הלכתית כיצד? בע"פ 410/72 [1] הנ"ל, חרף השוני העובדתי בין נסיבותיו לבין הנסיבות שלפנינו, הזהיר בית משפט זה מפני קבלת תוצאות בדיקתם של המומחים ללא עוררין והדגיש, בעמ' 261, כי 'אין ספק כי בית המשפט מוסמך ומחויב להשתכנע, הוא עצמו, בערכן הראייתי של הבדיקות'".
כאן מובאים דברי בית משפט בסקוטלנד, ואז ממשיך וקובע השופט לוין: "דברים אלה, שנאמרו בהליך אזרחי, יפים מקל וחומר בהליך פלילי, שאם תתקבל עמדת התביעה הכללית בנושא דנן, שומה יהיה על בית המשפט להתפרק מן הפונקציה, שהוטלה עליו על-ידי המחוקק, ושומה יהיה עליו לקבל כתורה למשה מסיני כל מה שיעלה לפני רצונם ומומחיותם של מומחי המשטרה והתביעה, על כל הסיכונים והבעיות הכרוכים בכך".
הדברים המצוטטים לעיל מדברים בעד עצמם, ויש בהם להסביר את טעמה של חובת ההנמקה המוטלת על המומחה מטעם בית המשפט.
