יהודים נגד ישראל

התופעה של "יהודים נגד ישראל" אינה חדשה. היא המשכה של תופעות קודמות של "יהודים נגד ציונות" ועוד. לאחרונה אף ראינו מודעה גדולה שפורסמה בחו"ל, חתומה בידי 500 מיהודי דרום אפריקה המצהירים שהם נגד ישראל ומגנים את התנהגותה במלחמה נגד חמאס ומודעה נוספת של יהודים "ניצולי שואה" נגד ישראל. נשאלת השאלה – מה הביא אותם לכך, ביחוד כאשר כל המידע שיש בידיהם שאוב מכלי תקשורת שדרגת מהימנותם שנויה במחלוקת? יש המייחסים זאת לתסביך של "שנאה עצמית". ייתכן שיש בכך משום שנאה עצמית, אלא שאני רואה זאת כתסביך של נחיתות וחוסר אמונה שהביא בעקבותיו את מחלת הנכנעות הגלותית.

בני ישראל נגד יציאת מצרים

דוגמה ראשונה אנו מוצאים כבר בסיפור יציאת מצרים: "בני ישראל נגד יציאת מצרים". כך אנו קוראים בספר שמות, יד, יא-יב: "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". לולא הפחד שתקף את בני ישראל כאשר חששו שהמכה העשירית תפקוד גם אותם, הם היו מעדיפים להישאר עבדים במצרים, וכעת הם חסרי אמונה ויראים מפני צבא פרעה הנושף בעורפם. לאחר קריעת ים-סוף הבינו "המתנגדים" שאינם יכולים לחזור למצרים, אך מחלתם הביאה אותם לנכנעות חדשה. קֹרח ועדתו מתלוננים, לאחר שנתמלאו פחד לאור "חוות הדעת" של עשרת המרגלים שלפיה כניסה לארץ משמעותה התאבדות. וזו תלונתם בפני משה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר? (במדבר טז:יג) ודרשו לשנות את ההנהגה. ייתכן כי מטענתם עולה שהם החליטו לשלול את רעיון העלייה לארץ, ובמקומה העדיפו לחזור למצרים כעבדים, תוך תקווה שהתנגדותם למשה תשמש להם "תעודת ביטוח" שלא יומתו. במהלך הדורות, הפכה התופעה של חיים בחסות ה"גויים" למציאות רבת שנים. הפחד מפני עתיד בלתי ידוע בלם, ולמעשה הכשיל, כל ניסיון של התחדשות לאומית עצמאית.

אנטישמיות – אהבה לשנוא יהודים

האנטישמיות הפכה לחלק מתרבות העולם. לא אתעכב כאן על הסיבות לאנטישמיות. מחקרים רבים נכתבו בנושא זה, וכל אחד ראוי לדיון מיוחד ונפרד. אך האהבה לשנוא – הצורך במציאת אשמים, ובלבד שניתן להטיל עליהם אחריות – היא תופעה רחבה. העולם הנוצרי למד מהברית החדשה שהיהודים, כל היהודים כקבוצה, הם בזויים, וכך יש להתייחס אליהם. תופעה אנטישמית מקובלת היא הטלת אחריות על כל היהודים בשל מעשה המיוחס ליהודי כלשהו. כשבמדינה מוסלמית נרצחים מאות אלפים או מבוצע רצח עם מתוכנן, או כשנתפסת קבוצת מוסלמים שביצעה מעשים פליליים חמורים, אין אנו עדים לתופעה של "שנאת המוסלמים". אין אנו רואים שריפת מסגדים, הריגת תלמידים בבתי ספר, השפלת מוסלמים בפומבי, או רצח אימאם בדרכו למסגד או בשובו ממנו. לכל היותר אנו קוראים על גינוי של שליטי אותה מדינה. אך כשמייחסים למדינת ישראל מעשה שאינו נראה בעיני אחרים, מיד גורר דבר זה "שנאת היהודים". לא רק שנאת מדינת-ישראל, אלא שנאת היהודים. זוהי האנטישמיות בתמצית. היהודים יירדפו בכל מקום בעולם גם אם אין להם קשר לישראל, והרודפים אותם יהיו כולם, גם אלה שאין להם כל קשר לנעשה בישראל. תופעה זו גוררת את הרצון למצוא דרך "מילוט" מפני אותה "ענישה קולקטיבית". אחת השיטות הדפנסיביות היא לחבור למשמיצים ולהפגין שנאה נגד מדינת ישראל, או בעבר – נגד כל דבר שנראה כתומך ברעיון של שיבת ציון וכל רעיון של עצמאות, אישית או קבוצתית. הפגנת שנאה כזו נעשית גם בחתימות על הצהרות ומחאות. נכנעות גלותית בהתגלמותה, תוך ציפייה למצוא חן בעיני שונאי-ישראל. אלא, שלמרבית צערם של אותם מפגינים, אין בשיטתם מאומה כדי להגן עליהם מפני "שנאת יהודים" שעליה חונכו דורות רבים של נוצרים ומוסלמים.

יהודים נגד ציונות באירופה

עם ההתעוררות הלאומית שהחלה כחיבת ציון ונמשכה כציונות, קמו יהודים שיצאו נגד התעוררות זאת ויזמו תנועות "נגד". לתנועת ההשכלה שהתפשטה באירופה היה חלק חשוב ברעיון הקמתה של תנועת שחרור לאומי יהודי במובן הרוחני. אך למרות תנועות השכלה והתנועות החברתיות שנלוו אליהן, נתקלו היהודים בהתנגדויות עזות במדינות השונות שבהשפעת לחצים אנטישמיים סירבו להעניק להם זכויות בדומה לתושבים האחרים. היהודים נחשבו כ"מוקצים". הפוגרומים נגד היהודים בשנת 1881, שכונו "הסופות בנגב", בעיקר ברוסיה ובמזרח אירופה, הבהירו ליהודים שחובה עליהם לשנות את גישתם. עליהם להעתיק את מקום מגוריהם ולהתרחק ממוקדי הפורענויות. על-רקע זה הוקמה תנועת "חובבי ציון" ששמה לה למטרה את העלייה לארץ ישראל. אחת מתוצאותיה הראשונות הייתה הקמת ראשון לציון ב-1882 כיישוב ציוני ראשון בארץ ישראל (היה זה שיתוף פעולה בין "ועדת חלוצי יסוד המעלה" ו"חובבי ציון" שאליהם הצטרפה תנועת "ביל"ו") כאשר במקביל, וללא קשר, עלתה לארץ בשנת תרמ"ב (1881–1882) גם קבוצה גדולה מיהודי תימן (עלייה זו נקראה "עליית אעלה בתמר" (שיר השירים ז: ט) מאחר שהמילה "בתמר" היא "תרמ"ב" בשינוי סדר אותיות). חבריה התיישבו במערות שבסלעים ליד כפר השילוח, ולאחר מכן באה עליית יהודים מתימן שהחלה בהתיישבות עירונית (דוגמת צפון יפו – כרם התימנים) וחקלאית – (דוגמת כנרת וכפר מרמורק). אך הקמת יישובים ציוניים בארץ ישראל לא היוותה בזמנו מוקד משיכה לרבים. למרות היחס המשפיל שחוו היהודים בארצות אירופה, דחו רבים מהם את רעיון הציונות והעדיפו להמשיך ולנסות להשתלב בחברה האירופית או להגר לארצות אחרות, בעיקר לארצות-הברית שבאותה תקופה קלטה מהגרים מכל רחבי העולם. ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל, ביוזמתו של הרצל, הקונגרס הציוני הראשון שהקים את ההסתדרות הציונית העולמית. רוב הצירים לקונגרס הגיעו ממזרח אירופה, מאחר שבדרך כלל מדינות מערב אירופה איפשרו ביתר קלות ליהודים להיקלט בהן, ולכן רבו בהן המתנגדים לחיזוקו או לעידודו של רעיון הציונות. מנהיגי יהודים במערב אירופה אף התנגדו לקיום הכנס במינכן מה שאילץ את הרצל להעתיקו לבזל. ואכן, לא חלפו חודשיים, ובאוקטובר 1897 נוסד בוילנה ארגון ה"בונד" (שמשמעותו בעברית "הברית"), נגד ההסתדרות הציונית. מטרתו המוצהרת של ה"בונד" הייתה לאחד את הפועלים היהודיים ברחבי האימפריה הרוסית שכללה גם את אוקראינה, בלארוס, ליטא ורוב פולניה – המדינות שרוב צירי הקונגרס הציוני הגיעו מהן – כדי להפוך את האימפריה הרוסית למדינה דמוקרטית וסוציאליסטית שבמסגרתה יזכו היהודים למעמד חוקי ולהכרה כמיעוט. הבונד והצהיר על אמונתו כי במסגרת כל המדינות שהיוו את האימפריה הרוסית יזכו היהודים לאוטונומיה תרבותית ולאומית, ולכן התנגד לתנועה הציונית ולפתרון טריטוריאלי לאומי שלו הטיפה ההסתדרות הציונית. בעת מהפכת 1905 ניסה הבונד להקים ארגון הגנה עצמית יהודית, אך לאחר כשלון המהפכה, המשיך בפעולותיו במסגרת הקהילות היהודיות לקראת הקמת אוטונומיה יהודית תרבותית במקומות מושבם. לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917 והשיחות לקראת מתן מנדט לבריטניה מטעם חבר הלאומים על ארץ ישראל, הצטרפו ב-1921 רוב חברי הבונד למפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות כ"הסתדרות אוטונומית של הפרולטריון היהודי". אנשי הבונד חששו שהפעילות הציונית תזיק ליהודים באירופה כי תיתן בידי מתנגדיהם כלי לניגוחם ולהצגתם כ"זרים" שאינם משתייכים לתרבות האירופית ובכך יתערער מעמדם ויביא לגירושם לארץ ישראל. כדי לחזק את "מעמדם" האירופי, החליטו חברי הבונד לזנוח את השפה העברית, מאחר שזו הייתה השפה שאימצה ההסתדרות הציונית, ובמקומה להכיר ב"יידיש" כשפתו של העם היהודי. הבונד למעשה הכריז שחבריו הם "יהודים נגד ציונות". הם היו בטוחים שהכרזה כזו תציל אותם מהאנטישמיות ששוב הרימה ראש באירופה. פלג אחד של הבונד שקרא לעצמו "קאמבונד" הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1923, מיד לאחר מתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. הם טענו כי על היהודים להישאר בפולניה (ובאירופה) כדי ללחום למען הסוציאליזם ולא להגר. כשהופיע זאב ז'בוטינסקי בפולין ב-1936 וקרא ל"פינוי" היהודים מאירופה לארץ ישראל, עת ניצני השואה כבר בקעו, האשימו אותו הבונדיסטים בסיוע לאנטישמיות. גם כאשר החלה השואה למעשה, יצא הבונד נגד הרעיון של יציאה מאירופה או עלייה לארץ ישראל. חבריו היו בטוחים שמעמדם המוצהר כ"בונדיסטים" ותעודות החבר שלהם ישמשו להם הגנה בפני הצורר הנאצי. ההיסטוריה הוכיחה את טעותם, בצורה הטרגית והקשה ביותר. בעת המלחמה הבינו את טעותם ולקחו חלק פעיל במחתרות היהודיות ובמורדי הגיטאות. למרות זאת, גם לאחר מלחמת העולם השנייה לא פסקה ההתנגדות של מנהיגי הבונד לציונות, והם הטיפו מחדש לפתור את הבעיה היהודית במקומות מושבם, במקום לעלות (או לנסות לעלות) לארץ ישראל. בכנס של הבונד בבריסל ב-1947 הוחלט, בין השאר, כי הסוציאל-דמוקרטיה תפתור את הבעיה היהודית במקום מושבם של היהודים, וכי יש לתמוך בשפה ובתרבות היידיש (ולא העברית) כדי למנוע התבוללות יהודית. ההיכנעות לא פגה גם לאחר קום המדינה כשהכריז הבונד כי מדינת ישראל היא סכנה לעם היהודי. אומנם ב-1955 שונתה ההחלטה, ומדינת ישראל הוגדרה כאירוע חשוב בחיי העם היהודי, אך נשללה האפשרות שהיא ביתו של העם היהודי (וזאת כדי לפסול את האמור בהצהרת בלפור ובמגילת העצמאות של ישראל). כתוצאה מהחלטה "מתונה" זו, החלו הבונדיסטים לקחת חלק פעיל בהקמת מפלגות סוציאליסטיות בארץ, ובבחירות לכנסת הרביעית (1959) אף התמודדה רשימה של הבונד, אך זו לא עברה את אחוז החסימה.

בבריטניה

במקביל לפעילות הבונד להתנגדות לציונות, אנו עדים לפעולה דומה שנעשתה בבריטניה. כאשר הודיע בלפור על כוונתו לצאת בהצהרה ש"ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי", נוסח שהיה מקובל על ויצמן וההנהגה הציונית של יהודי בריטניה, קמו לה מתנגדים דוקא מקרב הלא ציוניים מבין המנהיגים של יהדות בריטניה. גם כאשר שונה הנוסח ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", הבדל מאוד משמעותי, כדי לרצותם, וחלק ממנהיגיה הלא ציוניים של יהדות אנגליה הסכים לו, היו עדיין מנהיגים בעלי השפעה בקרב יהדות בריטניה שהתנגדו לחתימת כל הצהרה. בלפור התעקש על מתן ההצהרה כדי שיוכל להציגה בפני אומות העולם כדי להצדיק את שליטתה של בריטניה על ארץ ישראל, ואכן לאחר מכן שימש מסמך זה כדי להביא להחלטת חבר הלאומים לתת את ארץ ישראל כמנדט בידי בריטניה. המתנגד הבולט ביותר היה לורד אדווין מונטגיו, יהודי מתבולל שראה את עצמו כאנגלי "בן דת משה", שהיה חבר הפרלמנט ושר לענייני הודו. הוא טען שהצהרה כזו תזיק ליהודים בכל העולם מאחר שתיצור "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם ותפגע בזכויותיהם. גם קלוד מונטפיורי שהיה ממייסדי בית הכנסת הליברלי בלונדון, חבר הפרלמנט סיר פיליפ מגנוס וסיר רוברט כהן שהצהירו על התנגדותם לציונות. הם חששו למעמדם וטענו שהצהרת בלפור תפגע בהם. לדעתם, ממשלת בריטניה תתנער מעקרון האמנסיפציה ותקבע כי זכויות אזרחיות ליהודים יכולות להינתן רק בבית הלאומי שיוקם עבורם בארץ ישראל. השואה נעצרה לפני שהגיעה לבריטניה, כך שלשמחתנו, לא היה צורך להעמיד במבחן את מידת החסינות, שהייתה בבריטניה ל"יהודים נגד ציונות".

יהודים נגד ישראל וישראלים נגד ציונות

נוכח המלחמה בין ישראל לבין ארגון הטרור חמאס בעזה, הפכה תופעת האנטישמיות נפוצה וכלל עולמית. יש לשים לב – לא "שנאת מדינת ישראל" אלא "שנאת היהודים". במקום להגן על ישראל, מה שהעולם לא כל כך אוהב, מנסים יהודים ברחבי העולם הסובלים ממחלת ההיכנעות, להגן על עצמם ביציאה בהכרזות של "יהודים נגד ישראל" כדי להשניא את מדינת ישראל על כולם, היות שאת זה אוהבים "מגיני זכויות האדם" בעולם. תופעה זו חוזרת על עצמה מדי פעם כשהעולם "מסתער" על ישראל בשלב בו מתברר שישראל חזקה ואינה נכנעת. כך היה במלחמת ששת הימים ובמיוחד במלחמת יום הכיפורים כש"זעקות השבר" נגד ישראל החלו רק לאחר שלושת ימי הלחימה הראשונים, משהתברר כי ישראל התחזקה ואינה נכנעת. זהו ניסיון של יהודי התפוצות להסביר לעולם "הנאור" שגם הם "נאורים", מאחר שגם הם נגד ישראל, ועל כן אין מקום להתקפות אנטישמיות עליהם. הם מקווים שחתימותיהם יצילו אותם בעת התגברות גלי האנטישמיות שלאחרונה הם רבים וגבוהים יותר מתמיד. ההתנכלות ליהודים בכל רחבי העולם מתגברת, והממשלות השונות מסתפקות בהצהרות ובגינויים. יהודים נרצחים ונפגעים בגופם, עסקיהם נהרסים ובתי כנסת נשרפים. יהודים "זוכים" להשפלות, התנכלויות וקריאה להשמדתם כאשר "חטאם" היחיד הוא היותם יהודים, גם אם הם חיים מחוץ לישראל. אלו הן תופעות שהעולם כולו היה עד להם לפני פחות מ-90 שנה. להתקפות על ישראל והציונות "מתגייסים" גם צאצאים של ניצולי שואה המתגוררים בחו"ל. הללו הצליחו ללקט 350 איש שחתמו לאחרונה על מכתב גלוי שפורסם בניו-יורק טיימס ב-23 באוגוסט 2014 על עצומה נגד ישראל מטעם "הרשת הבינלאומית היהודית האנטי-ציונית". הם דורשים להחרים את ישראל "כלכלית, תרבותית ואקדמית", כשהם מתפארים בכך שכולם הם "ניצולי שואה" (כשלמעשה רובם הם דור שני, שלישי ורביעי, וקרובים של ניצולי שואה, שלא חוו את השואה, בודדים מהם אף מתגוררים בישראל, ואחד מהם אף ציין את מקום מגוריו כ"ירושלים, פלשתין"). הם אף מעזים "לנזוף" בניצולי שואה, כמו אלי ויזל, על תמיכתם בישראל. יש להניח שחלקם חונכו ברוח ה"בונד" והם כנראה יראים למעמדם בארצות מגוריהם. המחלה המדבקת של הנכנעות הגלותית דבקה גם בהם. בצידם של אלה אנו עדים גם להקמתם של גופים שונים נוספים בסגנון של "יהודים נגד ישראל" הדוגמה הבולטת היא "יהודים להחרמת מוצרים ישראלים" – קבוצה שהוקמה לאחרונה בבריטניה, שאף גייסה משוררת ערביה ממצרים לתמיכה בהם... חמורה לא פחות היא התופעה של "ישראלים נגד ציונות" התולים במדינת ישראל את הגורם לאנטישמיות, כפי שהדבר מתבטא במאמרו של גדעון לוי בהארץ מיום 15.8.14. אלא שנסיונות אלה של אותם יהודים נועד מראש לכישלון, ממש כפי שהיה במהלך כל השנים ובייחוד במאה הקודמת. העולם אינו מוכן להבחין בין ישראל ליהודים, כפי שאנו יודעים. אם כך, לשם מה ההצהרות של יהודים נגד ישראל? המסקנה היא שזהו שוב אותו ניסיון ילדותי להצטייד ב"תעודת חסינות" במקרה של התקפות אנטישמיות, כדי לשכנע את התוקפים שאין מקום לתקוף את המצהירים וחותמי העצומות, היות שהצהירו קבל עם ועדה שהם נגד ישראל... אך כפי שראינו, "תעודות חסינות" מעולם לא סייעו ליהודים. צר לי עליכם, אחיי ה"יהודים נגד ישראל". ההצהרות שאתם מצהירים ומסמכי המחאה שעליהם אתם חותמים הם כחומות נייר נגד אש, שטפונות ומטחי אבנים. אך אל דאגה. שלא כבתקופה שלפני כ-70 שנה, כשיגיע רגע האמת, יהיה לכם להיכן להימלט, ונקווה שתעשו זאת בעוד מועד. מדינת ישראל שהיא מדינתו של העם היהודי, שאינכם חוסכים כל מאמץ "להוכיח" שאתם נגדה, תקבל אתכם בזרועות פתוחות, בחום ובאהבה. רק אז אולי תכירו בטעותכם. לאור ניסיון העבר, אני חושש כי נמשיך לראות גם בעתיד הפגנות של "יהודים נגד ישראל" – של אלה שטרם נרפאו ממחלת הנכנעות. טרם נמצאה התרופה שתרפא אותם לחלוטין ממנה ותגמול אותם מתסביך הנחיתות וחוסר האמונה. נוכל לשאוב עידוד אם מספרם ילך ויקטן.