אברהם הפנר - יוצר קולנוע חשוב שמושכח

פטירתו השקטה לבית עולמו של יוצר הקולנוע האיכותי והסופר המחונן, אברהם הפנר ז"ל, הזכירה לי פגישה שהתקיימה ביני לבין שופט בכיר, בדימוס, באחד מימי שישי, ברחוב אוסישקין, ברמת-השרון. סיקרנתי את אותו שופט, בפגישה קודמת ומקרית, במספרה וכדי לספק סקרנותו, שאל לעיסוקי. "אני משורר", השבתי לו. "ומה שם אדוני?", המשיך הוא שאל. מששמע שמי הפרטי ושם משפחתי, צהל לקראתי, כעל ידיד ותיק, שאבד לו וקרא לעברי, בקול גדול: "שלום עו"ד שטנגר. כבוד גדול הוא לי..." והוסיף, כהנה וכהנה, מענייני חוק ומשפט, ברחובה של עיר, קבל מבלי שישי ועורכי קניות, ליום השבת - ענייני חוק ומשפט - שמהם שומר אני מרחק של ממש ובורח, בשעות פנאי שלי. משנוכחתי דעת, כי לא יניח לי, שופט בדימוס, בכיר זה ולא יניח אף לענייני חוק ומשפט, אמרתי לו: "יודע אתה למה עוסק אני, בענייני ספרות, בכלל ובענייני שירה, בפרט?". "למה?", הקשה עלי, שופט זה. והשבתי: "יש במשרדי עו"ד שכיר שאינו יודע שמואל תמיר ז"ל מיהו, אבל יודע הוא, גם יודע שמם ומורשתם של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ושאר סופרים. לספרות, בניגוד למשפט, יש חיי נצח", סיימתי להרצות משנתי, בפניו. "לא. לא ייתכן", מלמל הוא כלפיי והוסיף: "... לא מכיר את שמואל תמיר? איך יכול להיות?". "ואני", הוספתי - מתוך ליצנות ושובבות נעורים שבי - "רוצה להיזכר, אחר מותי, כחיים נחמן שטנגר". הוא המשיך בשלו, לא שמע אותי עוד וממעמקי תדהמתו שמעתי מלמולו המתמשך, מאחורי גבי, "...לא. לא ייתכן. עו"ד - ולא מכיר את שמואל תמיר?". למרבית הבושה כך נהג - וממשיך לנהוג - מימסד יוצרי הקולנוע, בכל הקשור להנצחת זכרו של אברהם הפנר ז"ל, שנפטר לבית עולמו, ביום שישי האחרון וכדרכו - שקט וצנוע ולא מטריד איש, אף לא במותו. לא זכיתי להכיר את אברהם הפנר האיש. בחייו - הכרתי עשיותיו ופועליו והם היו גדולים - גדולים, לאין שיעור. על-רקע חלוקת פרסי אופיר, יום אתמול, צועקת ההתעלמות הבוטה והמופגנת מזכרו של אברהם הפנר צעקתה, בעוצמה מחרישת אזניים. משלא עשה מימסד יוצרי הקולנוע, לשלוחותיהם ותת-שלוחותיהם, המוטל והמתחייב ממנו ולא העניק לאברהם הפנר המנוח, עם פטירתו לבית עולמו, הכבוד הראוי, המגיע לו - נעשה זאת אנו, במקומו ותחתיו. אברהם הפנר ("אברמ'לה", בפיו מקורביו) התחנך ועשה שנות ילדותו ובחרותו, בחיפה - עיר בה סיים חוק לימודיו התיכוניים, בבית הספר הריאלי. בתחילת שנות החמישים, שירת בלהקת הנח"ל יחד עם חיים טופול, נחמה (הלנה) הנדל ואורי זוהר, יבדלו לחיים טובים וארוכים. באוניברסיטה העברית למד פילוסופיה וספרות אנגלית, המשיך בלימודי בלשנות, ספרות אמריקנית ופילוסופיה, בסורבון, בפריז ומשם המשיך ללימודי פילוסופיה ב"סיטי קולג'", בניו-יורק והחל שם אף בלימודי קולנוע. שלושה סרטים קצרים, שכללו סרט על-פי "סיפור פשוט" לש"י עגנון וסרט בשם: "המרת הדת המופלאה ביותרשל המלט הצעיר", יצר וביים בניו-יורק. הוא היה אף שחקן - כילד - בסרט "חור בלבנה" שביים אורי זוהר ובסרט "המטרה טיראן", שביים רפי נוסבאום. אברהם הפנר המנוח, נחשב כאחד מיוצרי הקולנוע הטובים, המשפיעים והאיכותיים ביותר, בארץ, מסוף שנות השישים ואילך, הגם שלא יצר שפע של סרטים. בשנת 1967 זכה הוא, בפרס פסטיבל ונציה על סרטו הקצר, "לאט יותר", שהיה עיבוד קולנועי לסיפור קצר של סימון דה בובואר. הוא היה - בשנות השישים והשבעים - חלק מקבוצת יוצרי קולנוע אישי, שנודעו בשם: "הרגישות החדשה". יוצרים אלה יצרו סרטי הנגדה, לסרטי הבורקס שפשטו בארץ, אותם שנים. סרטים אלה, נחשבו סרטים הנושאים בקרבם חותם של אמנות אוונגרד אירופי, ששלט בקולנו האירופי, אותה תקופה. סרטו: "לאן נעלם דניאל וקס" שנכתב ובויים, על-ידו, בשנת 1972 נחשב, בידי מבקרי הקולנוע, לאחד מהסרטים הישראלים הטובים ביותר שנוצרו על-ידי הקולנוע הישראלי. במקביל, לא נטש קריירת המשחק, ושיחק - בשנת 1971 - בסדרת הטלוויזיה, "חדווה ושלומיק" וכן - בשנת 1977 - בסרט הקולנוע, "פנטזיה על נושאה רומנטי" שנכתב בידי חנוך לוין. במקביל, פיתח הפנר קריירה אקדמית, בתחום הקולנוע, החל משנות השבעים של המאה הקודמת, ואילך. הוא היה מרצה לתסריטאות, בחוג לקולנוע, באוניברסיטת תל אביב, עד לתחילת שנת 2000, לערך. בין תלמידיו שהשפיע הוא עליהם - כמורה - מדרכו ותפיסתו הקולנועית, נמנים יוצרי הקולנוע: יונתן ארוך, רני בלייר, איתן גרין, דוד טור, אבי כהן, חגי לוי, מנשה נוי, אורי סיוון, ארי פולמן, דורון צברי, איתן צור, דובר קוסאשווילי, רנן שור ורבים וטובים, אחרים. הספר: "אברהם הפנר: ספר התסריטים", יצא לאור - בשנת 2012 - בהוצאת כתר. בספר זה נכללים כל תסריטיו לסרטים הארוכים שכתב. ספר זה הינו פרי שיתוף פעולה בין החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לבין בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. בשנת 1974 יצר הפנר סדרת הילדים "דלת הקסמים" עם הטלוויזיה החינוכית, ששודרה בשידורים חוזרים ורבים. סרטיו "דודה קלרה", משנת 1977 ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר", משנת 1990, משמשים הספד לדור יוצאי אירופה הקשישים, ששפתם אידיש. בשנת 1998 יצר דרמת טלוויזיה ששמה "ארץ קטנה איש גדול" שסקרה השתנות מדינת ישראל, מנקודת מבט צינית והסתלקות מיתוסים ציוניים, מחיינו השוטפים, במדינת ישראל. בשנת 2004 הוענק להפנר "פרס אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע, על מפעל חיים, בקולנוע הישראלי. למרות שאברהם הפנר היה ידוע - ראש וראשונה - כקולנוען, כותב תסריטים ובמאי, היה הוא גם סופר נחשב. למרות שספרו "עיבל" נדפס ויצא לאור, עוד בשנת 1969, הרי נקשר שמו לסופרי שנות השמונים ולזרם הפוסט מודרניסטי שבה. כתיבת הפנר הינה כתיבה אסוציאטיבית ושוטפת, תוך עשיית שימוש, בשפת הרחוב ובשפת היומיום וגדושה בהערות שוליים, שהינן חלק מהטקסט הרחב. הוא מנכיח עצמו בספריו ואף הינו הגיבור הראשי של הספר, כפי שארע בספרו: "אברהם הפנר: ספר המפורש". בסך-הכלל פרסם הפנר - בחייו - 11 ספרים, מלבד ספר תסריטיו שערכו: איתן גרין, מאיה הפנר, מרט פרחומובסקי, עליזה ציגלר ורנן שור, בהוצאת "כתר". חיפשתי מודעות האבל של המוסדות עימם היה הפנר קשור, בקשרי עבודה - ואולי גם בקשרי ידידות - במהלך שנות חייו. חיפשתי, חיפשתי - שבתי, תרתי וחיפשתי - בשלישית - והעליתי חרס בידי. מתברר, כי מלבד מודעת אבל שנתנו בעיתון איגוד הבמאים, איגוד התסריטאים וקרן הקולנוע הישראלי, שחברו למודעת אבל משותפת אחת, לא ראה איש מממסד היצירה הקולנועית, לפרסם מודעת אבל, לזכרו של יוצר חשוב זה. תמוה הדבר - תמוה הדבר, עד למאוד מאוד - כי דווקא בתקופה זו שקיימות קרנות הרבה לעידוד יצירה קולנועית, ספרותית ואחרת, לא ראו "מעודדים" אלה, חשיבות לשלוח יד לכיסם ולפרסם מודעה לזכרו של אברהם הפנר ז"ל. אני את שלי - כתבתי. התירוצים - לאחרים! אברהם הפנר הותיר בת. תסריטאית הטלוויזיה שכתבה את סדרת "בטיפול" ו"השיר שלנו". יהי זכרו מונצח בדברי אלה, גם יהא ברוך.