עמדנו ברחוב המלא בבוץ בדומיז - מחנה הפליטים הרעוע של נציבות האו"ם לפליטים. היינו אורחים מעולם אחר. צעיר העובד בממשלת כורדיסטן האזורית, KRG, ליווה את עמיתי ואותי. הוא הסיע אותנו מארביל למחנה, ועתה שימש לנו מתרגם.
"אפשר להציע לכם תה"? ליבי צנח כשנכנסנו למקום המגורים הדל של המשפחה הסורית. התישבנו על הכרים המרופטים שהונחו על האדמה. הם היו רהיטי הישיבה היחידים במקום, אך קבלת האורחים שלהם הייתה נוגעת ללב. כיצד יכולנו לסרב לתה? שתי נשים נאות הופיעו. הן חייכו בחום ומזגו בחן תה מהביל לכוסות תואמות.
אחר כך פגשנו שני תינוקות - שניהם נולדו כפליטים - המוקפים בהורים הגאים, בדודות, דודים, סבתות וסבים. בני משפחה באו והלכו, כולם רוצים לראות את האורחים הבלתי צפויים.
שיחתנו נסבה בעיקר סביב נושאים סותרים. בני המשפחה חזרו והדגישו, לעיתים כשהם נכנסים זה לדברי זה, כי הם אסירי תודה לממשלת כורדיסטן שהעניקה להם מחסה וביטחון. אך היה להם חשוב להבהיר כי הם מחוסרי כל - הם איבדו את בתיהם, תעודותיהם, משרותיהם, חנויותיהם, מכוניותיהם וכספם. כל מה שהיה להם אי-פעם - איננו.
למדנו כי הם לא ברחו מפני ארגון "המדינה האיסלאמית", כפי שהנחנו בתחילה, אלא נסו על נפשם מפני הצבא חסר הרחמים של נשיא סוריה
בשאר אסד. הגברים נמלטו מגיוס כפוי והנשים ברחו מפצצות, ירי מרגמות ושאר מעשי אכזריות הבאים בעקבותיהם.
"המדינה האיסלאמית" לקחו הכל
לאחר זמן-מה נפרדנו לשלום ונכנסנו לבית נוסף מעבר לסמטה. שם פגשנו אדם שברירי בשנות ה-40 המוקדמות לחייו שהסביר כי אינו יכול "להפסיק לרעוד" מאז שהוא ומשפחתו נמלטו על נפשם. הוא לא יכול היה להבין מדוע ידיו רועדות כך. אשתו המודאגת הסבירה כי היא מועסקת בחצי משרה במחנה הפליטים של האו"ם ומנסה לארגן את מעבר המשפחה למקום אחר - כל מקום אחר - לקבלת טיפול רפואי. היא הראתה לנו את כרטיס הפליט של המשפחה שקיבלו מנציבות האו"ם לפליטים - תעודת הזהות היחידה של המשפחה.
"אבל ללא דרכונים איננו יכולים לנסוע", נאנחה האישה. "איננו יכולים לחצות גבולות, לטוס במטוסים או להירשם בבתי מלון...". פניה היפות חרושות קמטי חרדה. היא יודעת היטב כי בעלה זקוק לעזרה - אולי בגלל מחלת פרקינסון - וחוששת לילדיה אם תאבד אותו.
התקפותיו האכזריות של אסד נגד אזרחיו שלו, ובכללן עינויים, אונס, מתקפות כימיות, חביות נפץ ורצח חסר הבחנה מכל סוג שהוא זעזעו את העולם. המחיר שגבתה מלחמת האזרחים הסורית שקיצה אינו נראה לעין הגיע כבר ללמעלה מ-200 אלף הרוגים. במהלך המתקפות צצו בין הלוחמים הסוניים המבקשים להפיל את אסד קבוצות טרור צמאות דם הקשורות ל"אל-קאעידה".
אך עתה אנו מודעים היטב לכוח הרסני נוסף הפושט על המזרח התיכון: שוחרי הטרף של "המדינה האיסלאמית" ששחטו, אנסו, הבעירו ורצחו את דרכם בהשתלטותם על חלקים נרחבים של סוריה ועירק. מורדים סוניים אחרים גם הם חסרי רחמים, אך "המדינה האיסלאמית" הוא ארגון גדול יותר, עשיר יותר, מאורגן יותר וחסר עכבות יותר מכל היתר.
במתקפה אחת אחרי השנייה, היכו אנשי "המדינה האיסלאמית" ביזידים ובשיעים של עירק, והתעללו בחפים מפשע באכזריות בל תתואר. ואז, החל מיוני 2014, מתוך קנאות דתית, טיהרו את ליבה של עירק הנוצרית - מוסול ושפלת נינווה - מהנוצרים בני המקום. באוגוסט העיר קרקוש רוקנה לחלוטין מתושביה הנוצרים.
צעירים נוצריים שהתנגדו לצו של "המדינה האיסלאמית" "להתאסלם, לשלם מס גולגולת או לעזוב" - נורו. הזקנים והתינוקות לא החזיקו מעמד זמן רב במסע הארוך בשמש הקופחת, היות שמרבית הנמלטים אפילו לא הורשו לשאת עמם אוכל או מים. הניצולים הגיעו בשארית כוחותיהם לארביל, בירת אזור כורדיסטן החופשית.
נכון שבהיותם "עם הספר", גורלם של הנוצרים לא היה איום כמו זה של היזידים ושל המוסלמים המתונים. אך גם ללא עריפות ראשים, צליבות, חטיפות ועבדות מין שהיו מנת חלקם של האחרים (במקרים אחדים גם של נוצרים), הסורים בדומיז איבדו הכל. גם היום יש ברשותם רק מעט יותר מהבגדים שהיו על גופם כשברחו, ודבר לא נותר מעמל חייהם.
לא רק שאיבדו רבים מיקיריהם, אך במובן מסוים הם איבדו חלק מעצמם. אין הם יותר מורים, בעלי חנויות, איכרים, בנקאים ואנשי עסקים. הם איבדו כל שליטה על חייהם, ועליהם לסמוך על זרים שהם בקושי סומכים עליהם.
הזקנים נראים במיוחד תלושים, דואבים ומיואשים.
כורדיסטן כבר סיפקה מחסה לאלפי פליטים כורדיים מסוריה, כשהנוצרים מצאו את עצמם באקווה - הרובע הנוצרי של ארביל. מותשים, רעבים וסובלים מהתייבשות, הם התמוטטו על המדרכות, בתוך בניינים נטושים, על ספותיהם של זרים, בכנסיות ובבתי ספר.
ידיעות על גורל הנוצרים החלו לטפטף החוצה. חלקינו כתבנו על מאבקם, בהפיצנו כל פיסת מידע שיכולנו לקושש. אך היה קשה לתפוס את מורכבויות המצב רק על-ידי קריאה של החדשות ומסרי הדואר האלקטרוני של מבקרים.
הודות ל"מכון הדסון" שבו אני עמיתה, התאפשר לי לבקר בארביל מה-28 באוקטובר עד ה-4 בנובמבר. עמיתי ואני ביקרנו לא רק פליטים במחנה הפליטים דומיז שליד דוחוק, אלא גם את הנוצרים באנקווה. ביקרנו גם במתחם כנסיית מר יוסף ברובע אנקווה - מובלעת נוצרית בעיר שהיא מוסלמית בעיקרה - העמוס עד למעקות הגגות בפליטים ומעט מיטלטליהם.
באופן משונה, המראה הוא די צבעוני.
על גגות הכנסייה ושיפועיו מתוחים חבלי כביסה. כמה חדרי כיתות הפכו למקומות לינה - כל אחד ל-10 משפחות, 40 עד 50 נשים וילדים בחדר. במשך היום החדרים עמוסים עד התקרה עם מחצלות צבעוניות המשמשות בלילות כמזרנים. סיר עצום של אורז מתבשל בחדרים סמוך לדלת. הפליטים הגברים, כולל האבות והבעלים, ישנים בחלק אחר של המתחם. הם נפגשים עם משפחותיהם רק במשך היום.
ירד גשם והאוויר הלח והכבד עמוס בריחות של בני אדם, אוכל, זיעה ואסלות. הפליטים מתרחצים בחדרון שצבע קירותיו מתקלף, דלתו רעועה ובו ברז מים קרים בגובה של כמטר מהרצפה. שני הברזים האחרים מספקים מים קרים לשתייה, כביסה והדחת כלים. פרט לכך אין מים זורמים, ודאי לא חמים, אין חימום ויש מוצרי מזון בסיסיים בלבד.
"אין לנו כסף לקנות אוכל" אומרת פאתן, שהייתה בעברה מורה. "אנשי "המדינה האיסלאמית" לקחו הכל. הכל...".
יש פליטים ויש פליטים
קשה היה לשמוע על כל כך הרבה אובדן ולראות כל כך הרבה יגון ומצוקה. ולא במפתיע עלתה יותר מפעם שאלה אחת: "מדוע האו"ם אינו מטפל"? למרבה הצער התשובות שליקטנו מעובדי סיוע, ארגונים בלתי ממשלתיים, אנשי ביטחון ואנשי מקצוע העובדים עם פליטים - היו מטרידות מאוד. למדנו כי במחנות הפליטים של האו"ם רווחת האלימות, פושה נגע הסמים, והטרדות מיניות וגניבות הם עניין שבשגרה. הנוצרים שזה עתה באו התרחקו מהם. אבל סכנות אחרות המאיימות לצוץ בעתיד הקרוב אפילו קטלניות יותר: לא רק שהאו"ם נכשל בתכנון, פיקוח וציוד של מחנות הפליטים הקיימים בכורדיסטן, אלא שהם לא הכשירו אותם למגורי חורף.
"זהו אסון בהתהוות", אמר לי מומחה לביטחון. "הכנה לחורף של ערי אוהלים הוא הדבר החיוני והבוער ביותר. מישהו צריך להחליף את האוהלים בקרוואנים לפני בוא הגשמים והשלגים ולפני שהבוץ מתחיל לזרום. אך איך זה יקרה תוך חודש?". ממשלת מחוז כורדיסטן הגיעה מבחינה כספית לקצה גבול היכולת שלה. מאז ינואר היא לא קיבלה מממשלת בגדד כספים המגיעים לה. היא מציעה את העזרה שהיא מסוגלת לתת, בעוד שמיליציית פשמרגה נמצאת בכוננות גבוהה ושומרת על בטחונה של כורדיסטן בשעה שארגון "המדינה האיסלאמית" ממשיך לנסות לפלוש אליה.
למעשה, כשעמיתי ואני נסענו למחנה דומיז, הסביר לנו הנהג שעלינו לנסוע בדרך עוקפת, היות ש"המדינה האיסלאמית" נמצא בסמיכות מסוכנת לכביש הראשי שבין ארביל לדוחוק.
כשרואים את מצבם של המחנות, שלא לדבר על הפליטים שעדיין ישנים בבניינים נטושים ובאוהלים לאורך הדרכים הראשיות, תוהים האומנם עושה האו"ם שימוש נכון במשאבים העומדים לרשותו. ואכן, יום אחרי עזיבתי את כורדיסטן, דיווח ערוץ התקשורת הכורדי רודאוו כי "האו"ם מחפש תורמים כורדיים פרטיים למימון תוכניתו להכנת 1.26 מיליון עירקים לחורף, ועדיין חסרים לו 173 מיליון דולר להכנת מחסות ולקניית מצרכי יסוד כמו שמיכות ודלק לבישול וחימום.
ייתכן כי במקום לגייס כספים, על האו"ם לשקול לערוך בדק בית אצלו פנימה.
במסגרת האו"ם פועלים שני ארגונים שונים בתכלית לטיפול בפליטים. האחד, נציבות האו"ם לפליטים, UNHCR, הפועלת בכורדיסטן ובשאר המקומות ברחבי העולם. הנציבות מגדירה פליט כמי שברח מארצו "בגלל פחד מבוסס מפני רדיפה מסיבות של גזע, דת, לאומיות, חברות בקבוצה חברתית מסוימת או בשל דעה פוליטית". אנשים אלה צפויים לאבד את ביתם, פרנסתם וקהילתם וזכאים להישאר פליטים דור אחד בלבד. הצוות של הנציבות מונה 7,739 עובדים. ב-2012 הם סייעו ל-45.2 מיליון פליטים, ותקציב הנציבות מגיע ל-4.3 מיליארד דולר.
הגוף השני הוא "סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב" (אונר"א), המשרת אך ורק את הפליטים הפלשתיניים. אתר האינטרנט של אונר"א מסביר כי בהתחלה הייתה הסוכנות אחראית ל"850 אלף איש, בהתבסס על מפקד קפדני והשקעת מאמצים באיתור טענות שווא לפליטות. מספרם של הפליטים שנרשמו ב-1948 וצאצאיהם מגיע עתה ל-5 מיליון...". לדברי טימון דיאז, "אונר"א הוא סוכנות הפליטים היחידה של האו"ם...שמגדירה גם את צאצאיהם של פליטים כפליטים - למרות ש-99 אחוז של אלה המוגדרים על-ידי אונר"א כפליטים מעולם לא נעקרו מבתיהם".
על-מנת לשרת 5 מיליון פלשתינים, הצוות של אונר"א הגיע ב-2012 למספר המדהים של 31 אלף איש, והתקציב שעמד לרשותם היה קרוב ל-908 מיליון דולר. אם יוחלט כי רק הפליטים מ-1948 והדור הראשון של צאצאיהם יהיו זכאים לקבל סיוע מאונר"א מעתה, והצוות של הסוכנות יקוצץ בהתאם, ניתן יהיה להפנות את הסכומים העודפים לנציבות האו"ם לשאר פליטי העולם - צעד שיכול להיות מציל חיים ממש.
לאחר שנפרדנו מהמשפחות בדומיז ומהנוצרים באנקווה, התקשיתי לדמיין להם חיים טובים בהרבה העתיד. אף על-פי שהם אסירי תודה למקלט הזמני שניתן להם, הייאוש מטיל עליהם את צילו. "אנו אומללים", אמרה לי אישה נוצרייה בחיוך לאה. "אומללים".
כשהמריא מטוסי, הצטרפה תמונת פניה לאינספור התמונות של כורדיסטן שהציפו את ראשי. בניסיון למיין את המראות ולהרכיב אותן לתמונה אחת, משום מה עלו במחשבתי כ-850 אלף הפליטים היהודיים דוברי הערבית ממדינות האיסלאם שהציפו את ישראל בין 1950 ל-1970. גם הם גורשו כשרק בגדיהם לגופם. גם הם חיו באוהלים. גם הם התאבלו על מי ומה שאיבדו, נאבקו ללמוד שפה חדשה ומנהגים חדשים. היה עליהם למצוא במעמקי נפשם די אמונה וכוח להמשיך.
לא היו להם לא נציבות האו"ם לפליטים ולא אונר"א. אך היה להם יתרון אחד גדול: הם שבו הביתה. הם היו יהודים בארץ המובטחת. עם כל הקשייים, התפילה "לשנה הבאה בירושלים" הפכה, למרות הכל, למציאות ניסית.
האם תהפוך כורדיסטן אי-פעם בית אמיתי לפליטים שמצאו בה מקלט בטוח? האם ישובו יום אחד בבטחה לבתיהם וכפריהם ההרוסים ויגייסו את הכוחות והמשאבים לבנותם מחדש? האם הם יעברו להתגורר במדינות אחרות וינסו להתחיל את חייהם מחדש? קשה לומר.
הם ימצאו את דרכם רק בעזרת טוב ליבם של אחרים, החוזק של משפחותיהם וחסדי שמיים.
