כיצד משפיע גידול בקר למאכל על הסביבה? מה ההבדל, מבחינת הסביבה, בין גידול בקר לגידול בעלי-חיים אחרים המיועדים למאכל אדם?
ד"ר רון מילוא, ותלמידי המחקר אלון שפון ותמר מקוב (כיום באוניברסיטת ייל בארצות הברית), מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר גדעון אשל, חוקר מניו-יורק, שאלו בדיוק את השאלה הזאת, שנודעה בציבור כשאלת "המחיר הסביבתי של הסטייק". ממצאי
מחקרם רחב-היריעה, הראשון מסוגו בהיקפו, התפרסמו באחרונה בכתב-העת המדעי "רשומות האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים" (PNAS).
בעבר עסקו מחקרים רבים בנושא זה בדרך זו או אחרת, אולם עד כה לא בוצע מחקר בקנה-מידה גדול, המציג תמונה רחבת-יריעה של ההשלכות הסביבתיות של גידול בעלי-חיים למאכל. קבוצת המחקר התמקדה בחמישה מקורות המזון העיקריים בתפריטם של האמריקנים: מוצרי חלב, בשר בקר, עוף, בשר חזיר וביצים. המדענים חישבו את המשאבים הסביבתיים הדרושים לכל יחידה תזונתית שנצרכה - ביחידות של קלוריה או של חלבון.
האתגר שעמד בפניהם היה לזהות את הערכים שייצגו את היחס בנאמנות, ויעמדו בבדיקות המדוקדקות ביותר. לדוגמה, רעיית בקר באדמה צחיחה במערב ארצות הברית מחייבת כמות עצומה של שטח, אבל מעט השקיה. לעומת זאת, בקר המרוכז במתחמי האכלה ניזון מתירס, אשר גידולו דורש שטח קטן יותר, אבל כמויות גדולות יותר של מי השקיה ודשן חנקני. המדענים נאלצו להתמודד עם הבדלים אלה, לאסוף את הנתונים אשר משקפים כהלכה את שיטות העבודה העכשוויות, ובאמצעותם לאמוד את "העלות הסביבתית" של כל סוג מזון.
המדענים השתמשו בנתונים שמקורם במשרד החקלאות האמריקני ובמספר גופים וארגונים נוספים. ד"ר מילוא אומר, שמיקום המחקר בארצות הברית היה אידיאלי, מפני שרוב המידע היה מקיף ושלם, ומכיוון שמדינה זו פועלת, פחות או יותר, כ"מערכת סגורה": מההאכלה ועד האכילה, התהליך מתרחש ברובו בגבולות הארץ.
למרות זאת, הובאו בחשבון גם נתוני הייבוא והייצוא. בחישוב האנרגיה הסביבתית הדרושה לגידול המזון התייחסו המדענים לגודל השטח, להשקיה, לדשן החנקני, ולכמויות גזי החממה אשר שוחררו לאטמוספרה. כל אחד מאלה מייצג עלות סביבתית מורכבת. לדוגמה, השימוש בפיסת אדמה כרוך באובדן המגוון הביולוגי במָקום, ובחוסר היכולת להשתמש בשטח למטרות אחרות, בעוד שהשימוש בדשן חנקני גורם לזיהום מקורות המים.
המחיר הסביבתי הגבוה ביותר
לאחר שהצליחו לאסוף ולעבד את הנתונים, כולל חישוב העלויות הסביבתיות של שיטות ההאכלה השונות (מרעה, חציר, תירס או סוגי דגן אחרים), פיתחו המדענים משוואות שהניבו תוצאות המשקפות את העלות הסביבתית לכל קלוריה ולכל חלבון, לגבי כל סוג מזון.
החישובים הראו, שהמזון שמחירו הסביבתי הוא הגבוה ביותר הוא בשר הבקר. ההפתעה הגיעה בדמות הפער העצום: בסיכום הכולל, העלות הסביבתית של אכילת בשר בקר גדולה בערך פי עשרה מזו של כל מזון אחר המבוסס על בעלי-חיים, כמו עוף או בשר חזיר. גידול בקר מחייב, בממוצע, כמות שטח גדולה פי 28 לשם ייצור המספוא, וכמות השקיה גדולה פי 11 מזו הנדרשת לייצור ביצים או עוף. מעבר לכך, גידול בקר משחרר כמות גדולה פי חמישה של גזי חממה, וצריכת החנקן שלו גדולה גם היא פי חמישה.
דירוגם של בשר העוף, החזיר, הביצים ומוצרי החלב היה דומה. מתברר, שחוסר היעילות של הפָּרות, בהשוואה לחיות משק אחרות, מעלה את המחיר הסביבתי של מוצרי החלב במידה משמעותית, כך שלמעשה הוא דומה למחירו הסביבתי של בשר עוף.
בהשוואה ראשונית למוצרי מזון מן הצומח (נכללו במחקר אורז, חיטה ותפוחי אדמה) נמצא, שהם יעילים יותר בשימוש במשאבי הטבע ביחס שבין פי 10 לפי 100 לעומת בקר, ופי שניים עד שישה לעומת עוף ומוצרי חלב.
ד"ר מילוא סבור, שלמחקר זה עשויות להיות מספר השלכות. ראשית, הוא עשוי לסייע לאנשים פרטיים המעוניינים לקבל החלטות תזונתיות שמתחשבות בהיבטים סביבתיים. בנוסף, הנתונים העולים ממנו עשויים להשפיע על תהליכי קביעת מדיניות בתחומי החקלאות. את הכלים שפותחו במחקר זה אפשר יהיה להרחיב ולשכלל, למשל, כדי להבין את העלות היחסית של תזונה המבוססת על צמחים, או את הבחירות התזונתיות המקובלות במדינות ובתרבויות שונות. בנוסף, מודלים המבוססים על מחקר זה עשויים לסייע לקובעי מדיניות לפעול למען השגת ביטחון תזונתי, תוך שימוש במשאבי הטבע באופן בר-קיימא.
