הוא נולד ביוגוסלביה באוקטובר 1921, בשם איבו הניג, היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, למד בתיכון ריאלי-מדעי ועלה לישראל - עם סרטיפיקט של סטודנט - מיד בתום בחינות הבגרות. כאן הוא בחר בלימודי חקלאות באוניברסיטה העברית, והיה לאחד מתלמידי המחזור הראשון של הפקולטה לחקלאות. אחרי שנתיים של לימודים עיוניים-מדעיים יצא לשנה מעשית של עבודה בקיבוץ רמת דוד, "שם עבדתי בכל ענפי החקלאות, כולל דילול צנוניות והידוק ערימות זבל". לאחר התואר הראשון, שבמהלכו פגש את חנה גומפרט, אשתו לעתיד, המשיך לתארים מתקדמים, וסיים את הדוקטורט ב-1949. במשך שנים רבות היה אסיסטנט ומרצה בפקולטה לחקלאות, ואת הפוסט-דוקטורט עשה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי.
בשנת 1963 הגיע פרופסור הגין לטכניון, שגייס מרצים ליחידה החדשה - "המחלקה להנדסה חקלאית". כאן הוא המשיך במחקר במימון ובשיתוף תעשיית הדשנים, עסק בהוראה ומילא כמה תפקידים ניהוליים, ביניהם מנהל מוסד הטכניון למחקר ופיתוח, ומשנה לנשיא למחקר. בסוף השנה שעברה זכה באות "יקיר העיר חיפה". יש לו שלושה ילדים ועשרה נכדים.
כשפרש פרופסור הגין לגמלאות, לקראת סוף שנות התשעים, פנה אליו פרופסור אורי שמיר, מייסד GWRI (מכון גרנד למחקר המים בטכניון), בבקשה לשמש מתאם בפרויקט חדש: PJIP. מטרת הפרויקט, שיצא לדרך ב-1997, היא לפתח ולהקים מתקני טיהור מתקדמים בישראל, בירדן וברשות הפלשתינית, שיספקו לחקלאות המקומית מים ראויים להשקיה.
הפרויקט נהגה שנתיים קודם לכן, במפגש שקיימה אגודת ידידי הטכניון בבריטניה. במפגש זה, שאליו הוזמן חוסיין
מלך ירדן, הקציבה האגודה סכום ראשוני לשיתוף פעולה ישראלי-ירדני-פלשתיני. פרופסור שמיר, שהיה שם, גייס בהמשך מימון נוסף ממרכז פרס לשלום, המלווה את הפרויקט עד היום, ועמוס חורב (כיום יו"ר אגודת דורשי הטכניון) גייס תרומות נוספות. אחד הגופים המרכזיים שתומך בפרויקט הוא USAID - הסוכנות הממשלתית האמריקנית לפיתוח בינלאומי. בפרויקט היה מעורב, מתחילתו, פרופסור רפי סמיט, כיום דיקן הפקולטה להנדסה כימית בטכניון, שהוא אחד המומחים המובילים בתחום הממברנות.
"שמחתי להיענות בחיוב לפנייתו של אורי שמיר," אומר הגין. "הבנתי שיש כאן פרויקט ייחודי וחשוב, עם רגישויות תרבותיות ופוליטיות, שדורש תיאום מורכב בין גופים ישראלים (הטכניון, מכון וולקני ואוניברסיטת בן-גוריון), ירדניים ופלשתינים."
צריכת המים הלאומית בישראל עומדת על כ-1.2 מיליארד קוב בשנה, מהם מגיעים לשפכים כ-600 מיליון קוב. בישראל, בניגוד למצב בירדן וברשות הפלשתינית, עוברים רוב מי השפכים טיפול שניוני (בבריכות חימצון), שמשמיד את רוב החיידקים הפתוגניים ומחסל את רוב החומר האורגני. "הבעיה היא שהטיפול השניוני לא מוציא מהמים את המלחים, וכשמשקים גידולים חקלאיים, המלח מצטבר בקרקע ופוגע ביבולים בטווח הארוך - טווח שעשוי להיות קצר במיוחד באזורים מדבריים. לכן זה האתגר המחקרי העיקרי שלנו בפרויקט: לפתח טכנולוגיות מבוססות-ממברנות להוצאת המלחים מהמים."
בסופו של דבר מדובר כאן בהתפלה - הוצאת מלח מהמים בשיטות ממברנליות - אבל המתקנים הקיימים בשוק אינם יודעים להתמודד עם מי שפכים, הסותמים את הממברנות. "לכן זה בעצם מה שאנחנו עושים בעשור האחרון - משפרים את הממברנות הקיימות כך שיתאימו למים מזוהמים. חשוב לציין גם כי הממברנות האלה יקרות מאוד, ולכן חשוב שיהיה להן מנגנון ניקוי יעיל, כדי שלא נצטרך להחליף אותן כל פעם. לשמחתי כבר הגענו למערכת יעילה מאוד, שהיא גם סבירה מבחינת עלות. זהו בעצם רצף של ממברנות, שמתאים לשימוש בכל מקום שבו מטהרים מי שפכים. המים 'שלנו' אומנם קצת יקרים, אבל ההפרש הזה משמעותי פחות בגידול בחממות, שם התוצרת יקרה יחסית."
תפקידו כמתאם הפרויקט שלח את פרופסור הגין פעמים רבות לירדן ולשטחי הרשות, ויצר חברויות אמיתיות בינו לבין השותפים השונים. "פעם נסעתי עם אשתי לא-נג'אח, לבית של אחד השותפים שלנו, ואחר כך הוא ביקר אותנו בחיפה עם אשתו ושתי הבנות שלהם. ברבת-עמון הייתי עשר פעמים. אבל בשנים האחרונות המליצו לי השותפים הירדנים לא להיכנס לירדן, בעיקר בעקבות התנגדות בתוך האוניברסיטאות שקשורות בפרויקט."
לרנקה שבקפריסין היא מקום המפגש הניטרלי של הקבוצות המשתתפות בפרויקט, ובתקופה הקרובה יתקיים שם מפגש נוסף. "פעם ישבנו יחד במסעדה בקפריסין. בעל המסעדה שאל מאין אנחנו, וכשהשבנו שאנחנו מישראל, מירדן ומהרשות הפלשתינית הוא כמעט התעלף."
חשוב לו להדגיש שיש כאן שיתוף פעולה ממשי. "זה לא מצב ש'אנחנו מלמדים אותם'. יש חלוקת אחריות מוסכמת ומוגדרת, והחוקרים הפלשתינים הפגינו מחויבות גבוהה מאוד, ורמה מחקרית מרשימה. אלה חוקרים ותיקים, עם השכלה מערבית שלא נופלת מזו שלנו."
