הרשימה החדשה של מפלגת העבודה היא בעצם הליכה אחורה מבחינה חברתית ולאו-דווקא צעידה קדימה, כפי שראשי המפלגה הזו מנסים להציג. כמו שלמילים רבות כמו "דמוקרטיה", "סוציאליזם" וכו' ישנם מובנים רבים ואף מנוגדים, כך גם למילה "חברתית".
בדרך כלל נפוצה מילה זו ככותרת להבנת והגשמת זכויות סוציאליות ומחיקת פערים כלכליים אבל בחוגים הרדיקליים יותר של האינטלקטואלים מהאקדמיה פירושה של המילה הזו אינו דווקא לאחדות סוציאלית ולייצוג המעמדות הנמוכים.כשהרדיקלים הללו - שלרוב השקפתם הזויה, קיצונית ומותאמת לסטיותיהם החברתיות; אומרים "חברתי" הם מתכוונים לשינויים פנימיים בחברה הכללית לטובת מה שהוא בבחינת יוצא מהכלל וקיקיוני, במטרה להפוך את היוצא מהכלל לכלל, גם אם היוצא מהכלל יישאר מבחינת מיעוט מספרי.
המילה "חברתי" מייצגת במפלגת העבודה את שתי הגישות הללו, ומי שניצח שם הפעם הם ה"חברתיים" היוצאים מהכלל, שמוכרים לציבור את רשימתם ההזויה(לטובת השקפות שוליות)כ"חברתית" סוציאלית. ה"חברתי ההזוי" סותר את ה"חברתי הסוציאלי" משום שמדובר באינטרסים שונים של שני צבורים שונים. ה"חברתיים" ההזויים הם בדרך כלל אינטלקטואלים משולי ההשקפה הדומיננטית ואשר מרדו באושיות קיום משפחה נורמאלית וחפצים להפוך את הנורמות האנרכיסטיות - "חברתיות", לנורמת הכלל. מנגד, ה"חברתיים" הסוציאליים הם מעמד הפועלים וקשיי היום שחפצים בשיויון הזדמנויות ובעיקר בשוויון סוציאלי כאשר מדובר בבעלי משפחות בנוסח השמרני יותר, שכמובן אינם מעוניינים בשינויים כלשהם בנורמות ובערכים המשפחתיים שלהם.
המחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 הולידה את ה"חברתיים החדשים", שכל מהותם היא להפוך מותר לאסור ואסור למותר ולהפוך כל מה שנחשב לסטייה ולתועבה לא רק למותר אלא גם למועדף ולשליט. את הגישה הזו החל מרקוזה - כשהעלה את ה"סוציאליזם החדש" שהמציא, במקום המלחמה המעמדית לטובת מעמד הפועלים. הוא העמיד בראש את הלחימה על שינוי נורמות החיים משמרניים לאנרכיסטים, והוא גם העמיד את הסטודנטים הרדיקליים כמעמד המוביל במקום מעמד הפועלים. השמאל בישראל הוא דוגמה למהפך הזה,יותר מכל שמאל אחר בעולם.
לא ארחיב כאן תיאורטית אבל מאז בחירות 2013 מתחולל במפלגת העבודה הכיבוש הזה - ה"חברתי" ההזוי משתלט על המפלגה, שרק עד 2009 הייתה בכיוון לשינוי "חברתי" מעמדי. ממפלגה שאנשי עמל חברתיים וסוציאליים - כעמיר פרץ,
איתן כבל,
דניאל בן-סימון, ראלב מנ'דלה ואחרים הוליכו אותה,היא נפלה לידיהן של הגברות שלי יחימובי'ץ, מרב מיכאלי ו
סתיו שפיר שהשקפת עולמן ה"חברתית" בנויה מהשלטת הערכים הלא נורמטיביים ושבירת מושגי המשפחה והדרך הערכית, לכיוון התוהו ובוהו ה"חברתי".
אם נוסיף לגברות הללו את ה"רכש" החדש שלהן - ה"סקוקרית" הרביזיוניסטית לשעבר,
ציפי לבני (מלוחמות הדגל נגד "
הדרת נשים" ועד השלטתן על הגברים...), הרי שברור כי על מפלגת העבודה הפועלית והעממית השתלטו הרדיקלים ה"חברתיים" הקיצוניים ממגירת ההזיות ה"חברתיות". גם ה"שיריון לנשים" הפך שם לאובססיבי ולא לשם הענקת שיריון לאישה לשמה אלא לשם דחיקת הגברים במסגרת ה"מהפיכה החברתית" החדשה, וכמובן שתוצאות איכות הנבחרים היא בהתאם.
מנגד הרי שעמיר פרץ, איתן כבל, ראלב מג'דלה, ד"ר
יוסי יונה ומרימי דגל חברתי - עממי אחרים נדחקו לשולי ההשפעה והעשייה במפלגה זו. לא פלא הוא שלוחם מעמדי ותיק נמרץ כדניאל בן-סימון לא השתתף בכלל בפריימריז הזה. רבים נוהגים לכנות את מר"צ כ"עבודה ב'" אבל אני הייתי מכנה את העבודה כ"מר"צ ב'".
על ציבור המצביעים העממי של מפלגת העבודה לחשוב היטב אם הם חפצים להחליף את ה"חברתי" העממי שלהם - לשיויון מעמדי ולשיויון ההזדמנויות, ב"חברתי" הפוך, שיעמיד בראש רק את המאבקים למלחמה בדת ישראל, את הניסיון לחיסול המשפחה הבריאה והשמרנית לטובת "חד-הוריות" נשית מלכתחילה,את קידום הסחר באימוץ ילדים לזוגות מאותו מין, את ההומוסקסואליות כ"תרבות הדגל" ועוד מיני "שינויים חברתיים" שבגללם חרבו יוון ורומי.
ועוד נקודה למחשבה. עד לא לפני זמן רב נהגה מפלגת העבודה להעניק שריון לח"כ ערבי וח"כ דרוזי בנפרד. במפלגה הבינו כי הם לא יכולים להתנהג כמו הימין ולראות במשבצת "בני המיעוטים" ספק אלקטוראלי בלבד. מפלגת העבודה הייתה גם היחידה שעד היום מינתה שרים ממוצא דרוזי וערבי. לשני הצבורים הללו - ערבים ודרוזים, ישנן זהויות שונות והזדהויות וצרכים שונים ולכן גם המפלגה גם הבינה זאת והעניקה שריון פרלמנטארי לכל אחד מהם בנפרד. אבל הפעם השריון לנציג המיעוטים היה על-פי המתכון של הימין, ל"מיעוטים" בלבד. בטוחני כי זוהיל בהלול - הח"כ הערבי החדש של מפלגת העבודה, לא יוכל להוות כתובת לציבור הדרוזי, השונה בהשקפותיו ובמעמדו מהציבור שבהלול אמור לייצג.
אילו הייתי צריך היום לייעץ לציבור הדרוזי כיצד להצביע, הייתי מייעץ להם להדיר את רגליו ממפלגת העבודה. חבל שמפלגה שמתיימרת להיקרא "
המחנה הציוני" שכחה מהציבור הדרוזי...
בכך אני מצטרף לטענות של אלה הגורסים כי ראשי "
הפועל הצעיר", "אחדות העבודה" ומפא"י מתהפכים בקברותיהם כשהם צופים ב"אליתה" החדשה שמנהיגה את מפלגת העבודה.בטוחני שגם הרב יצחק אייזיק הלוי מתהפך בקברו כשהוא צופה בהשקפות החדשות שנכדו מוביל, כיו"ר מפלגת העבודה. אני אינני ציוני אבל אני בטוח שברל כצנלסון,
יוסף שפרינצק, זלמן ארן,
דוד בן-גוריון,
גולדה מאיר ואפילו
יצחק רבין לא פיללו לעגל הזה.
