זה אירע בחורף 1983, מספר חודשים לאחר סיומה הרשמי של מלחמת לבנון הראשונה. באוניברסיטת חיפה התנהל קרב אדיר על ראשות אגודת הסטודנטים. כלפי חוץ הכול היה צבוע בצבעי ימין ושמאל בוהקים. רק מספר חודשים לפני כן נמנע עימות מזוין בין חיילי מילואים סטודנטים שחזרו מלבנון למעונות הסטודנטים עם נשקיהם, לבין הסטודנטים הערבים, והכול החל מהתנגשות בין יו"ר אגודת הסטודנטים, ניסים דאהן, לסטודנטים הערבים. הכול הסתיים אומנם ב"סולחה" אבל הטעם המר שנשאר התבטא היטב בקרב החדש - על כס היו"ר. יו"ר וועדת הביקורת של אגודת הסטודנטים היה סטודנט צעיר בשם ניסים יונה,וכאן מתחיל הסיפור שלנו.
לכל תפקיד באגודת סטודנטים זו או אחרת לא נבחרים על-פי "כישורים" אלא כמובן על-פי קשרים ושייכות לכוח הפוליטי הדומיננטי, וכך גם לגבי איושו של תפקיד רגיש כמו יו"ר "וועדת ביקורת", המחייב "אוביקטיביות" ופיקוח "ניטראלי". ניסים יונה היה ה"ארטיסט" הנכון במקום הנכון. הוא ניצל את עברו הפוליטי ואת קשרי משפחתו לשמאל של תנועת של"י (בימים שלפני כניסתה ל"ר"צ המורחבת"...) ודאג להדליף לאופוזיציה (בשליחות הימין ששלט באגודת הסטודנטים...) כי הוא בעצם "חפרפרת" מטעמם.מאחר שהחתך העדתי בין ימין לשמאל היה חד וברור(מזרחיים ימין ואשכנזים - ערבים שמאל...) הרי שניסים יונה המזרחי, אך השמאלי, דאג ללחוש תמיד לחבריו בימין כי הוא מתחזה לשמאלי כדי לרגל אצל האשכנזים לטובת המזרחים. אבל כולנו ידענו מיהו,ומאחורי גבו הוא היה מושא של לעג ובוז, ואפילו היו"ר דאהן (שהשתמש בו...) קרא לו לא פעם בלעג "רמאי של שוק". פעם אחת התרעם עליו חבר מועצת הסטודנטים - אריאל דנדברג שמו,לאחר שיונה לחש לו כי אחותו (של יונה...) היא פקידת ב
מפלגת של"י.
דנדברג - איש שמאל רדיקאלי, קרא לעברו בקול רם כי "אחותי פשיסטית,אז מה - גם אני כזה"?!
אבל כאן עדיין לא סיימתי רק בניסים יונה. לאחרון היה בן דוד - מבוגר יותר מאיתנו,שנחשב ל"עילוי אקדמאי", ועבור ה"יחידה לגישור הפערים" הוא היה מושא של הצלחה כספינת דגל אקדמאית של משכיל מזרחי באוקיאנוס אשכנזי. שמו של האיש היה אדמון יונה. גם הוא היה איש שמאל שתמיד ייעץ דווקא לאנשי הימין וגם הוא נמנה על אלה שלחשו לאוזן המזרחית - ימנית כי הוא בעצם בשר מבשרם אך הוא המרגל שלהם אצל האשכנזים השמאלנים.ואילו לערבים הוא סיפר כי תפקידו אצל הימין המזרחי הוא להביאם לשמאל הערבי. אבל ההבדל בינו לבין בן דודו הקטן היה שהוא היה מאופק יותר והשתדל להיות רק פעיל מאחורי הקלעים. הוא לא היה מתבזה להיבחר ליו"ר וועדת הביקורת ולרקוד על כל החתונות.
בשני הבני דודים הללו נזכרתי השבוע משקראתי את תגובת מפלגת העבודה לטענות הימין שהמועמד מספר 23 שלה קרא לפני כעשור לחיילים לסרב לשרת בשטחים הכבושים. ראשית, במקום שהמועמד עצמו יענה הרי שהמפלגה ענתה במקומו ושנית,טענת המפלגה הייתה אופורטוניסטית בציינה כי מאז החתימה הרי שהמעומד ה-23 שלה שינה את דעותיו. ובכן רבותי, למועמד ה-23 קוראים לא פחות,אבל גם לא יותר מאשר
יוסי יונה, וזהו בן דודם של ניסים ואדמון יונה. אלה הם המזרחיים של השמאל האשכנזי והשמאלנים של המזרחיים ההימניים. התסמונת שלהם היא אופורטוניזם והסמל המסחרי של הם הוא השפן הפוליטי עם שתי האזניים הגדולות - אחת לימין והשנייה לשמאל. הטיפוסים הללו אינם לבד ויש עוד לא מעט כמותם,במיוחד ב"מחנה השלום". הבעיה של החבר'ה הללו היא, שכאשר הם - כרדיקלים שמאליים, מבקשים לבצע "אנטריזם" פוליטי, יותר מתוך שררה ופחות מאשר לשמה, אז הם מבינים פתאום שכדי לגעת בשררה ולשבת על הכיסא המיוחל הם חייבים להעלים את עברם ולהצניע את דעותיהם האמיתיות עד יעבור זעם.
בארגון ה"קשת המזרחית" לא חסרים כאלה.במקום להרים בגאון את הדגל השונה שלהם ולהוביל את המוני המזרחיים לכיוון המיוחל על ידם הרי שברגע האמת הם נעלמים ונאלמים כדי שלא יראו בהם "בוגדים". לפני כשנתיים אורגנה הפגנה מול עיריית נצרת עילית נגד מדיניותו הגזענית של ראש העיר שם,שמעון גבסו.בתחילה אחד ה"אקדמאיים המהוללים" של ה"קשת המזרחית" אישר את בואו אבל ככל שנקפו הימים כך גם נקפו ייסוריו עד כדי לא להיראות לפני ראש העיר ועובדיו המזרחיים בצד התבוסתני, עד שלסוף הוא ביטל את בואו מסיבות שונות ובמיוחד משונות.הסברתי למארגן כי מה"סלון הקומוניסטי" המזרחי(שבו גם פרח ימיני בן דרור המהולל...) הם לא יושעו ואז הצעתי לו לא לחפש את המזרחי האמיתי בין ה"מתערבים" האקדמאיים של המזרחיים אלא מאלה שפרצו את למחאת השיויון האמיתית, וכך הגיע להפגנה ה"פנתר השחור" לשעבר, ראובן אברגי'ל,שגם נשא דברים חוצבים ללא פחד כנגד אפליית הילדים הערבים,וגם זכה להערכה מאנשי ראש העיר, למרות הויכוחים הסוערים שניהל עימם.
אבל לא רק ב"קשת המזרחית" קיימת מחלת של האופורטוניזם השפני אלא בכל חוגי השמאל של ה"סלון הקומוניסטי", וברגע שהם מריחים שלטון ולגיטימציה קונצנזואלית הרי שלא מעטים הם הקרנפים שבעצם נזכרים כי פעם חשבו אחרת והיום הם השתנו לטובת הכיסא.זה קרה לילדה
דפני ליף,כשברחה באמצע ראיון על שאלת אי-שירותה בצבא מסיבות עקרונית. זה גם קרה ל"ילדונת הפרחים"
סתיו שפיר (עוד אחת ממפלגת ה"קרנפים"... כשפתאום היא מסכימה ומדקלמת כל מילה ומילה בהמנון ה"לאומי" שלא מכבר היה לגבייה גזעני. זה קרה אפילו לח"כ חרוץ ועקרוני כדב חינין מ
חד"ש, כשניסה להסתתר מפני המצלמה בכנס נגד גיוס דרוזים לצבא, שנערך בנצרת.זה קרה לשרת הבריאות לשעבר -
יעל גרמן, שבממשלת נתניהו שכחה שצריך להלחם למען הפשרה המדינית ונגד עיבוי ההתנחלויות. וזה מתחיל לקרות ל
זוהיר בהלול המביע הסברים שונים ומשונים על השקפותיו המוצהרות מהעבר. הגיע הזמן ש"סוף מעשה יהיה במחשבה תחילה" וכל "רדיקל" בגרוש ידאג לא להחליף את ה"רפרטואר" שלו לאחר שהכיסא או השררה יונחו לפניו, או לאחר שעדתו או משפחתו ישאלוהו לשמע השקפותיו. לא מקרה הוא כשכל הללו מגיעים לעמדות כוח הריהם הופכים ל"פני הדור כפני הכלב", ולא רק שהם אינם משנים דבר אלא שהם מסייעים לצד השני להוכיח כי כל השקפתם פלסתר היא.
אני בטוח שיוסי יונה לא עבר באמת "מהפך אידיאולוגי" אלא זהו "מהפך כיסאולוגי" בלבד ותו' לא.אבל הצד הצבוע שלו מתבטא בסירובו לומר את הדברים בעצמו אלא שהוא שולח שליח לספר כי שינה דעות. אצל משפחת יונה האופורטוניזם הוא עניין גנטי.
לומר לכם את האמת, ישנם כמה אנשים שאני מאמין להם ומעריך את מלחמתם. הם אמיתיים והם אינם דורשים שכר כפינחס על מעשה זמרי. עם חלקם אני מסכים יותר ועם אחרים אני חולק יותר אבל הם לא מגעילים אותי. האנשים הללו הם הח"כים מוחמד ברקה,
חנין זועבי, ג'מל זחלקה, איברהים צרצור,
מירי רגב,
נפתלי בנט, הח"כים לשעבר מיכאל בן יאיר וטאלב אל סנע וכן שחקן הקולנוע מוחמד בכרי ובני גופשטיין, ועוד כמה כמותם שאינם מכחישים היום את מה שאמרו אתמול, גם עבור נזיד עדשים פוליטי מבחיל.
