יש לי תמונת זיכרון מימי בית הספר היסודי שכמו בוימה על-ידי פליני: שדה חול רחב נמשך משער בית הספר, סופו לא נראה לעין, ויום יום מתרחש בו הפלא מחדש: מרחוק נראית דמות קטנה והיא הולכת וצומחת ככל שהיא מתקרבת עד שאפשר לזהות אותה בוודאות: המורה אסתר. ואנחנו, להקת ילדות בנות עשר, פורצות בריצה לקראתה, מקיפות אותה מכל עבר ומלוות אותה עד לחדר המורים, סנדלינו מלאים חול.
ואני חושבת היום: כמה נפלא היה לה ולנו להתחיל כך את היום: בהצהרת אהבה. ואני תוהה אם יש מורים שזוכים היום לקבלת פנים כזאת. וכמו הרבה מחשבות מובלת גם זאת אל השורה התחתונה: הזמנים ההם רחוקים כל כך כאילו לא רק אורח החיים השתנה אלא הטבע האנושי עצמו.
אני מנסה לחשב את גילה אז ומגלה בתדהמה שהייתה בשנות העשרים שלה. אבל בעינינו הייתה מבוגרת כהורה. מפליא איך הצליחה בגילה הצעיר להפגין סמכותיות, להשליט דממה בכיתה, לקלוט ברגישות מי עומד להישמט, מי עיניו עצובות מדי, איך הצליחה להחדיר בנו את אהבת הידע, את האמונה שככל שנתאמץ, נמריא גבוה יותר.
תלמידיה היו כולם ילדי מהגרים שמוצא משפחותיהם באפריקה, באסיה ובאירופה; שהוריהם דיברו שפות שונות אבל איש מהם לא שלט בעברית. כשאני חושבת על "המפעל הציוני" לפני שהתעכר ונוספו לו מירכאות, המורה אסתר היא, בעיני, חלק מן המפעל הזה.
עשרים וארבע שנים לאחר ששילחה אותי בחיבוק לבית הספר התיכון, שנים שבמהלכן לא נפגשנו כלל, הגעתי אל ביתה – אותו בית עצמו שממנו יצאה לחצות את שדה החול – לתת לה עותק של ספרי הראשון "תפוחים מן המדבר".
אני לא זוכרת מה כתבתי לה בהקדשה, אולי שהיא לא יכולה להעלות בדעתה כמה גדול חלקה בספר הזה כי היא הייתה שם במקום שהתחיל, כנראה, להתהוות.
בפגישת מחזור מרגשת של בית הספר היסודי שבה נפגשו חברים לכיתה שלא התראו חמישים שנה, הגיעה גם המורה אסתר, מלווה על-ידי בתה. היא חצתה את רחבת הדשא בצעד איטי ורוב הזמן ישבה, מוקפת – שוב מוקפת – בתלמידיה שכבר גדלו מאוד, שאותם זיהתה אחד אחד.
ימים אחדים אחר כך גלגלתי מחשבה בראשי לכתוב לה – בכוח הזיכרונות שעלו – על משמעות קיומה בחיי ובחיי חברי לכיתה. ואז – ממש דאוס אקס מכינה – באה ההזמנה לקחת חלק במוסף הזה.
|
המורה נולד בירושלים, בשכונה הדוברת אספניולית, הז'רגון העיקרי (יש עוד כמה) של יהדות ספרד, קראו לו יצחק. הוא עצמו הגדיר את שכונת מוצאו כמעין מתנ"ס הבנוי חצרות חצרות, ותושביה דתיים ללא קנאות, רב לשוניים ללא גאווה.
והנה אנקדוטה: בשנה מסוימת התרוצצה שמועה בשכונה שבשנה הבאה יבוא המשיח. מיד החל יצחק בסדרת התערבויות כשהוא נוקט בעמדה שמשיח לא יבוא השנה. ואם בכל זאת יבוא, מי יזכור פרס של עשרה גרוש. לעומת זאת אני אוכל להתנחם בסכום נאה שארוויח.
בשנת 2000, במלאת 50 שנה לסיום הלימודים בתיכון, יזמו כמה חברים כנס מחזור. כמקובל, נבחרה ועדה ואני בתוכה. תוכננו סיכומי חיים וסיפורים מכל קצוות המחנה. הפרופסור-פסנתרן יונתן זק תרם מוזיקת רקע המורכבת מנושאים של שירי ילדותנו בצירוף סלסולים מודרניים משלו. ברם הכל חיכו למורה שהיה המחנך שלנו שלוש שנים רצופות. דממה השתררה כשהוא קם לדבר. "הלוואי שאפשר היה להשיג דממה כזו כשעוד היה לי הרבה מה להגיד לכם", אמר המחנך והוציא מתיקו צרור ניירות.
"במשך השנים שלימדתי אתכם הטלתי עליכם לכתוב כמה חיבורים ובתחבולות שונות השארתי אותם אצלי. והנה היום, לאחר 53 שנים, אני מחזיר לכם בצירוף הערותיי, כנהוג. חשבתי להשתמש בחומר כבסיס לעבודת מחקר, עבודה שכנראה כבר לא תתבצע. שמרתי את העבודות במהלך כל חילופי הדירות, הארצות, התפקידים והמטלות, ועכשיו תורכם. דרך אגב, שימו לב גם להערות שכתבתי אז. אולי גם בהן תמצאו תועלת".
כמה עבודות נבחרות הוקראו במקום. על המצב החברתי בכיתה כתבה אחת התלמידות: "הכיתה היא בכלל לא חברה. סתם אוסף אנשים שמשתעממים יחד". והערת המורה: "ומה את עשית לתיקון המצב?"
וחיבור אחד שכותרתו: "אילו למדינת ישראל הייתה פצצה אטומית"; בריאליזם מפתיע תאר הנער בן ה-14 את גבולות הכח ואת מגבלותיה של מדינה קטנה שאינה מסוגלת אפילו לאיים בהפעלת נשק אטומי בלי שיבולע לה. המורה כתב: "תחזית משכנעת אבל קודרת. אולי אפשר גם בלי איומים?"
החיבור שלי, שלא נקרא בקול רם, עסק במשפחה העולה מארץ נידחת, חצרמוות שבדרום חצי האי ערב. העולה ש"פגשתי" היה לבוש גלבייה מסורתית, רזה ומגויד כמקל.
"מדוע אתה מביט בי כל הזמן?", שאל.
"כי אתה משונה", השבתי.
"במה אני משונה?", הקשה.
"בכול. ברזונך, בבגדיך, במבטא שלך, במספר ילדיך המתגודדים סביבנו".
"ואני חושב שאתה משונה", אמר העולה.
"במה?", נזעקתי.
"בכול", השיב. "בגזרתך השמנמנה, בבגדיך האירופיים, בהתעלמותך מאותיות גרוניות..."
שכחתי חיבור זה לחלוטין. אולם בדיעבד קשה למצוא התחלה סבירה יותר לקריירה של סוציולוג.
והמורה? הוא כתב בשולי החיבור שלי: "אוזני חמור בקצוות, שגיאות כתיב, כתב בלתי קריא; זה לא משונה?".
חלק מן הקוראים יודעים בוודאי שהמורה הוא הנשיא החמישי ושר החינוך לשעבר יצחק נבון. היחסים בין מחזורנו לבינו ניתנים להגדרה כ"סיפור אהבה בהמשכים".
נבון ניחן במנות גדושות של קסם אישי ורגישות. כאשר רצה להדגיש רעיון עיקרי היה עובר ללחישה, ההפך מן המצופה. כששמעתי אותו מדבר בהתכנסות בבית הנשיא שהוזמנתי אליה חזר באותה הצלחה כמעט לתחבולות המורה הצעיר, המושך אחריו כיתת מעריצים.
בכנס המחזור סיכמתי: "יש כאן תפקיד ללא קדנציות, ללא פיטורים, שאינו ניתן להפסקה. בשבילנו תמיד תישאר המורה".
|
עדיין לא החלטתי מי ממורותי וממורי היה המורה שלי לחיים. ולא משום חוסר מועמדים ומועמדות, אלא משום ריבויים דווקא. רובם ככולם היו כאלה, שהטביעו בחברי לספסל הלימודים ובי חותם בל יימחה, ורישומם על תולדותינו ניכר עד עצם היום הזה.
לא הנוסטלגיה מדברת כעת מגרוני. זאת הייתה דעתי על מורי מאז ומתמיד, והזמן שחלף רק שימר אותה ואף חיזק אותה. בזכותם הלכתי כל בוקר לבית הספר בשמחה, מכל מלמדי השכלתי ואת כולם אהבתי; ואם היו גם אחרים, אז אותם שכחתי.
את יפה שרגא לעולם אזכור, שלימדה אותי בכיתה בי"ת גימ"ל ודל"ת, בבית חינוך לילדי העובדים במושבה רחובות, ונתנה בי סימנים ראשונים למשוררות.
יען כי לא רציתי לאכזב את ציפיותיה ממני, אני מתיישב מעת לעת לכתוב שירים. ואת ישראל צוקרמן אזכיר כאן לטובה ולתודה, שלימד אותי שלוש שנים רצופות – מוו עד חי"ת – ובמיוחד שקד על טיפוח כושר הביטוי שלנו בכתב ובעל-פה. כך נפטרנו בעוד מועד מפחד קהל, וסיגלנו לעצמנו את היכולת להרצות ואף לנאום בשער בת רבים. ויצחק גורביץ', המנהל האגדי, אבא של עמיקם, גם הוא זכור לטוב. אומנם לא לימד אותנו בכיתה, אבל רוח המחנך שלו שרתה עלינו בכל פינה.
אפילו את המורה מרים אזכיר, שאת שם משפחתה שכחתי, אך לא אשכח את מצוקתה, שגרמה לה בסוף כיתה ה"א להציג אולטימטום: זה או הוא או אני, שנינו יחד לא נוכל להמשיך, וה"הוא" ההוא הייתי אני.
עכשיו מותר לגלות: כל השנה מיררתי את חייה כדי לעבור סוף-סוף מבית ספר "בלי אוכל" לבית ספר סמוך "עם אוכל", למגינת לבה של אמי, שחשדה בכל מזון שאינו ממטבחה.
שנה אחת בלבד ביליתי בתיכון עירוני אל"ף בתל אביב, שבימים ההם היה מוסד שמרן ובורגני, שהקפיד על משמעת יתרה, ועל כן היה לי לזרא. לא היה לי נוח לקום בפני המורים בכניסתם לשיעור, לקרוא להם "המורה" ולא בשמם, כפי שהורגלתי בבתי הספר של "זרם העובדים". כבר במהלך השנה האומללה ההיא היה ברור, שגם מכאן אגרש את עצמי, אך בינתיים עברנו לירושלים.
שלוש השנים המסיימות של בית הספר התיכון היו שנים של חופש ואושר. בית חינוך תיכון בירושלים באותם ימים רחוקים הוא ההוכחה שלימודים אינם גזרה; אפשר ללמוד וליהנות בעת ובעונה אחת; ואפשר לכבד מורה גם בלי לקום לכבודו.
משה גרגיר לימד אותי עברית וערבית, וחיבב עלי את שתיהן. לימים הסכים לנקד את ספר שירי הראשון, וכעבור עשרות שנים גמלתי לו בעיטור המורה המצטיין. עבדתי אז כשר חינוך, והוטלה עלי החובה הנעימה להביע הוקרה למורים בגמלאות שהצטיינו בעבודתם. ופתאום, את מי אני רואה, אם לא את המורה האהוב שלי עולה לבמה, ושנינו חבוקים על סף דמעה.
פנחס בלומנטל היה המורה שלי לאנגלית, ויותר משלימד אותנו שפה זרה, לימד אותנו מושגי יסוד בתרבות העמים, ועיניים של עשרות ילדות וילדים מטומטמים נפקחו לראות ולהכיר. עד היום אני מרגיש את הרוח הטובה שנושבת עלי מן האשנב שפתח לנו.
שמשון קירשנבאום לימד היסטוריה יהודית וכללית. כסגן המנהל הוא היה קשוח, הטיל עלינו מורא, פחדנו מפניו. לא נורא: מבעד למעטה הנוקשות שלו, הבחנו במחויבותו המוחלטת כלפינו, במסירות שאין לה גבול, ועל כל אלה רחשנו לו חיבה. ללמדכם, מורים ותלמידים יקרים, שניתן לאכוף סדר ומשמעת גם בלי להיות שנוא.
ומאיר הרניק, שהתעקש לאלף אוזניים ערלות בלימודי מוזיקה עולמית וזמרת הארץ. אני, באופן אישי, חייב לו הרבה: הוא היה הראשון להבחין בקולי הערב ובשמיעתי הטובה, והפך אותי לסולן המקהלה. על התפקיד הזה ניסיתי לשמור כל חיי, ולא תמיד בהצלחה.
והמנהל, בכבודו ובעצמו, הלא הוא שאול ברקלי, שנודע ברבים כמחבר "לוח השמות" ו"לוח הפעלים", שהוגיעו את כלל תלמידי ישראל בימים ההם, אבל רק אנחנו זכינו להכירו פנים אל פנים. בי נשבעתי באוזני חברי, שבשבוע האחרון ללימודינו, בכיתה י"ב, אנקום בו, באיש הלמדן והנלבב הזה, על אשר עוללו לנו לוחותיו. ורק כדי שלא לשבור לי את המלה, שפכתי על ראשו הסב דלי מים, ועד היום אני מוליך את חרפתי. הוא סלח לי, אני בטוח, אך אני לא סלחתי לעצמי.
את רחל צפריר, המורה הראשונה שלי, השארתי אחרונה. היא שלימדה אותי צורת אות. כאשר התמניתי לשר חינוך, היא שלחה לי מכתב ברכה, שעוזרי הניחו על שולחני בדחילו ורחימו. פתחתי את המעטפה ביד רועדת. זה היה מכתב כל כך יפה, שאכזבה בצידו: "בעיקר אני זוכרת אותך בגלל ריסיך הארוכים", כתבה. "תמיד חשבתי שהם מתאימים יותר לילדה מאשר לילד". ואני חשבתי לתומי שהיא זוכרת אותי בגלל כישרונותי המופלגים, הידועים בציבור; שוב נתבדיתי. כתבתי לה מכתב תשובה נרגש, ואף באתי לבקר אותה בבית האבות והאימהות שלה. לא הסתרתי ממנה את אכזבתי, ושנינו צחקנו והתנשקנו. "עכשיו כבר אין לך ריסים כל כך יפים", ציינה כשנפרדנו.
|
|