ההסברה הישראלית היא בדיחה גרועה, צובטת לב ומכאיבה כמו לחטוף אבן בפרצוף בסצנה של אופרת סבון שיצא עליה הקצף. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. לבטח ראית גם אתה את המסבירנים הפוליטיים והאקדמאים הנאורים שלנו מגמגמים מול כל מצלמה דולפת, מנסים להסביר למראיין אירופאי מושחז ותרבותי למה גם להם יש זכות לחיות. המסבירנים שלנו לא חיים בסיביר אבל נראים מאוימים, שטופי מוח על-ידי תפיסת עולם נאורה הרובצת על כתפיהם כמו כפפה עם חבל חנק.
ההסברה הישראלית היא הכישלון הכי מוצלח בכל שנותיה של המדינה. הנה שוב פוץ משלנו, או שכנו במועדון המתחסדים, מתנצל ברפיסות ישראלית משוכללת, רהוטה ונפסדת מול עולם עוין על כך שאנו יורים ובוכים כשהצד השני מטיח בנו כבר שנים ארוכות תילי טילים בחסות אונרר"ע. וזה רע. שוב אחד מאתנו עולה לבמה עם תרשים וטבלאות המוכיחות כי לא עברנו את הקווים האדומים הנוראים של מידת המידתיות של התגובה – ויש הוכחות, אנחנו מפצירים במראיינים להאזין לקול התבונה שלנו. תגובתנו, מנסים המסבירנים להוכיח, הומאנית, מידתית ואנושית למכביר ושם הרי ממשיכים להמטיר עלינו גם עכשיו. אנחנו המדינה הכי-הכי דמוקרטית בכל פאתי המזרח התיכון.... יום אחד, אני מתפלל, אולי נסיים את התיכון.
לא להאמין.
מול אומתנו התשושה והנבוכה ניצב אותו מראיין (לרוב יהודי) חלקלק, מושחת, מושחז, אקדמאי, מדמוגג (לא שגיאת כתיב) בנחת מול תנועת הצופים ברחבי היבשת התרבותית, נרתם לדחוף שוב אותה זקנה נרגנת (אנחנו) לחצות בכוח את כביש הסמבטיון לעבר מקומות הזויים שאליהם מעולם לא רצינו להגיע. בושה וכלימה. הייתם מאמינים?
שלב השאלה הזהה
ועכשיו לשלב השאלה המזהה: למה שוב אנחנו מובסים בענק על כל מסך מצומק ומול כל קהל?
הסיבה הראשונה לתבוסה ההסברתית המוחצת היא בלבול חושים אישי, לאומי וקולקטיבי. מדובר במכת סנוורים שמתפשטת בקופות חולים כמו שפעת. אנחנו לא באמת יודעים מי אנחנו כרגע ולא רוצים לדעת מה נרצה להיות כשנגדל. זו שאלה של זהות. האם אנחנו יהודים, האם ישראלים, האם רק בני-אדם, האם אינטרנציונליים, אולי אונטערוועלניקים וגם 'חזירים וכלבים', אולי אנחנו סתם זקנה שרוצה לחצות את הכביש ומבקשת עזרה, אולי גם זה וגם זה ועוד קצת מזה? במשך יותר מאלפים שנה התרגלנו שרק הגויים מגדירים אותנו לפי שרירות ליבם ותאוות בצעם . אחר כך הציונים באים עם שנאה עזה כמוות לגולה, לגלות ולגטו - ועכשיו, מה לעשות, נותר לשנוא רק את היהודים. תגידו, לצחוק או לבכות?
הסיבה הראשונה לכשל הנורא והמוצלח ביותר - היא הנראטיב הלאומי שלנו. מישהו מכם יודע מהו הנראטיב הרשמי של מדינת ישראל בעקבות שישים וכמה שנותיה? לא תנחשו בכוחות עצמכם ולכן אפרט במלוא האחריות הלאומית. פעם, במדבר, הייתה לנו תורת אמת, אבל לאט-לאט, מאז החלה לפרוח בשממה השיטה הציונית, האמת הפכה לנראטיב. כלומר - בלוף. הנראטיב שלנו הוא לספר לעולם (בהתפארות וגאווה לאומית) שאנחנו כבר אזרחים, מתקדמים, ליברלים, אקדמאים, נאורים, חברתיים, רב-לאומיים, דמוקרטים, מולטי-הומאניים, ישראלים. עכשיו אנחנו מקדמים, מטפחים, מעודדים ותומכים בלב ונפש בנראטיב הערבי-פלשתיני של השכנים שלנו, של האחר שלנו...הנה, תראו איך אנחנו מחבקים אותו לכיסנו ולדם ליבנו (אצלו הדם על הידיים ואצלנו בלב). לא נפקיר את הפצוע ה'אחר' בשדה הקרב של הטרור. השאלה הראשונה שהמסבירנים שלנו מטיחים בצופה העולמי האנונימי, תגיד, מה דעתך על אהבת ה'אחר' הקוסמופוליטנית, הדוקומנטרית שלנו? ואיך מוצא חן בעיניך הנראטיב שלנו?
אני עדיין לא מאמין שאני חוזר בכתב על השטויות האלה. פעם טיפחנו את ההיסטוריה, את האמת ועתה את הנראטיב. אנחנו חיים בתוך הבלוף ונהנים. מעיון מעמיק בתכנים עברנו לשיח-רכילות. נראטיב זה משהו אופנתי ונוצץ בדומה ל'
שלום עכשיו'.
הציונות שלנו כבר לא מה שהייתה פעם. מי שהיה ראש הסוכנות היהודית בורג, חצה את הקווים של האדומים ונעשה
חד"ש. זה חדשות בעיקר משום שהוא חילל שבת כדי להפוך חלל. להאמין? זה התרחש. הוא רחש כל-כך עד שרכש לעצמו דרכון צרפתי. מה זה אומר על כולנו שהסוכן הראשי שלנו מייצג עכשיו סוכנויות זרות? תאמינו או לא אבל בעולם הסמלי הרוב הדומם סבור שהפלשתינים הם-הם היהודים האמתיים ואנחנו סתם ניאו-נאצים מחורבנים שהגיחו מתהומות השפל של ליבוביץ' וגזלו את אדמתם. זה הנראטיב האופנתי. הנראטיב הקודם האשים אותנו ברצח האל. למה לא לאחד את שניהם?
נרע-טיב
הנראטיב הוא למעשה הנגטיב של הצד שלנו. מתקדמי שמאל נאורים ומיתממים טוענים כי 'לכל עם יש נראטיב משלו' ועלינו לכבד את ה'אחר' בכל כוחנו (ואהבת לרעך כמוך). ולכן גם אם אינו עושה לך כל רע – עליך לאהוב אותו. לפיכך אנו מוכנים לחיות בשלום, אחווה ואהבה עם
חופש הביטוי וזכויות האדם של כל רוצח וכל שבריר של נרעטיב מופרך שהוא מפיץ. הבלוף, כידוע, עוד לא הרג אף אחד מחוץ לקופסה, ואנחנו היהודים ידועים כמי שחיים שם. כמה טוב לטפח את ה'אחר' שלנו, שרק במקרה הוא גם האויב האכזרי שלנו, שגם ברגע זה מאיים להכחיד אותנו, לחסל ולהשמיד גם את החבילה הדמוקרטית הנפלאה שאנו מציעים לכל דיכפין.
אין בנראטיב של ה'אחר' שום שמץ של זכות קיום ואין שמץ של סובלנות - לנארטיב הציוני שלנו. בנארטיב 'שלו' הדגל 'שלנו' נשרף, המדינה טובעת וחזירים-כלבים נשחטים, רחמנא ליצלן. אבל הנראטיב המודרני והשאפתני 'שלנו' שואף להסתיר את השטויות האלה, לשים אותן בצל-ם, לחבק שוב את ערפאת כמי שהיה רוצח לאומי רב-תהילה שחוזר בתשובה לרמאללה, חוזר בזכות השיבה ונעשה, הפלא ופלא, החבר הכי טוב בעולם של אלמנת ראש הממשלה.
מה יש בנראטיב של ה'אחר' מלבד שקר, סילוף, בדיה ובלוף שאנחנו כל כך אוהבים לטפח בצדקנות יהודית טיפוסית לעיני תקשורת זרה? בנראטיב של ה'אחר', אברהם אבינו - מוסלמי. מצחיק? אותי זה לא מצחיק. גם ישו נמצא בצד שלהם והוא פלשתיני מתפזורת הגליל המנסה להיאחז בשיניו באדמה הנגזלת על-ידי כוהנים
מתנחלים. בנראטיב של האחר הפלשתינים תמיד מוכי גורל, פליטים נצחיים עם מפתח ענק על הצוואר מול יהודים שיילוקים מרושעים הפועלים כחלוץ המחנה הקפיטליסטי. הם – האחר - אנושיים בעלי תודעה לאומית מאז ימי קדם. הנה, הם יושבים ביריחו מאז ימי רחב וסאיב עריקאת. אז מי פה הזונה, לא אנחנו? בנראטיב האחר (שאנחנו מאמצים כמשפחה אומנת) בנה המלך שלמה מסגד לתפארת על הר-הבית.
בנראטיב האחר יש גם סממנים של שנאה פרוסלבית בצורת פרוטוקולים סודיים של זקני ציון, אבל זה כבר סיפור מופרח (בלוף) אחר...
אנחנו לא משווקים את כל הסיפורים המופרכים האלה כפרודיה קישונית עליזה על ההיסטוריה מודרנית של עם ישראל המתהווה לאיטו בעולם צחיח כי אנחנו חסודים, מעמידים פנים, שרירותיים, פלצנים וקצת מושתנים, רחמנא ליצלן. אנחנו מגלגלים עיניים מול הנרע-טיב של העם הפלשתיני המומצא ביותר במזרח התיכון. כן, אנחנו עושים זאת בצקצוק שפתיים. אם אלה הפלשתינים המסכנים החוסכים פרוטה לפרוטה כדי להקים לעצמם בזיעת אפם מדינה – אז מי אנחנו והיכן (מחוץ לקופסה) אנו קיימים?
הנה, עוד קצת חומר לעיון. כך אנו נראים בעיני הגויים השומרונים הטובים באירופה שופעת הטוב והאור (
קישור לראיון).
את אחינו היהודים המאמינים, הדבקים בספר התנ"ך, המצטטים את הנביאים ביראת קודש, המבקרים בבתי כנסת, השומרים שבת, המכבדים רבנים ועולים לקברי צדיקים - אנחנו מכנים הזויים, רקובים, קנאים ומשיחיסטיים, מתנחלים המאיימים לחסל את רקמת החיים הדמוקרטים בישראל. הם האויב הארור שלנו. המאורה שבה הם שוכנים - יהודה ושומרון - היא 'שטחים' מקוללים 'כבושים' (ממי?) ומערת המכפלה היא בכלל סוגיה נדל"נית מגוחכת במחיר כפול. והערבים? הם נרטיביים למכביר, הסיפור שלהם מעורר גלי אהדה ברחבי העולם.
אנחנו הנאורים וגם הכי-הכי דמוקרטיים בפאתי מזרח
אז מה אנו כן מסוגלים להסביר לעצמנו ולעולם? איך הפכנו מעם עושה היסטוריה לעם חוקר היסטוריה. אקדמאים אבל בלי מעיים. לא חיים במציאות – רק מפרשנים אותה להנאת הצופים.
תראו איך אנחנו מתרצים לעולם את עצם קיומנו ותבינו: אנחנו נאורים, אנחנו בעד שלום ברגע, אפילו עכשיו...יש לנו חופש ביטוי בשפע. (הרוצחים) הערבים בבתי הכלא שלנו שוקדים ועושים עכשיו תואר שני בתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה לרווחה...אחריות לאומית נעצרת בכנסת...'הכיבוש' מגעיל ומשחית... ה'שטחים' כבושים...גדר אפליה סביב... מחסומי גזענות שולטים בנוף... אנחנו למען האחר תמיד, גם כשהוא שונה מכל אחר....כולנו אשמים...כולנו קבוצות מיעוט וגם הרוב דומם הוא בעצם מיעוט עם גידול...וכן הלאה... עד שהחמאה על ראשנו תימס והמחבת תחתנו יבעבע...
האחר = זה אני
הסיבה השנייה להשפלה הלאומית נעוצה ביכולת שלנו להעמיס על הגב שקים מלאים אשפה של תקינות פוליטית פסבדו-מוסרנית אך ורק כדי למצוא חן בעיני מטורללים מסוגו של נועם חומסקי ועדת מעריציו בהר-הבית הלבן. במה הדברים אמורים? למשל, בעיתונאי ישראלי (יהודי) אופנתי כמו
עקיבא אלדר, המשווה בצקצקנות גיבורי חיל, אנשי מגן יהודים כמאיר הר-ציון ל'לוחמים' מוסלמים בארגוני טרור ורצח מאורגנים ומתוקצבים לסוגיהם וענפיהם. לא, הוא אינו מסביר במאמריו שכך רואים זאת רק גויים מנוולים (אנטישמיים) – הוא זה שעורך מרצונו החופשי את ההשוואה בין הניצים, הוא שמכתיב לגויים את פני הדברים וכל פרשנות אחרת פירושה 'שנאת אחר' בזויה וגזענית.
אחריו מחרה ומחזיק גם אושיה פרסומאית מקובלת בעולם האנטישמי הממוסד
גדעון לוי (יהודי) שמשווה את טייסי ההגנה של ישראל לאותם רוצחים מוסלמים ברבריים ומטורפים העוטפים עצמם בחגורת-נפץ של ילדים כמגן חי ורוטט, חוגגים על גבול הקניבליות.
והתגובה שלנו? יש דברים בגו...גם הם בני אדם וגם להם יש רגשות, וגם להם יש ה'אמת שלהם' וצריך להבין שגם אנחנו גורמים מצוקה וסבל...
לסיבה השנייה יש להצמיד את הפתגם המבריק שיצא מחוגי השמאל: 'האחר - זה אני'. כלומר, זה לגיטימי לחלוטין וממש מוסרי ומוצדק להשוות ולבלבל בין רבין לערפאת או אלמנתו, בין
אמנון אברמוביץ' לצ'ה גווארה או טרוצקי, בין פרס לחומסקי, בין אייטולה חומיני לרב הראשי הרצוג. וכן הלאה, למה לא, בעצם? הרי כולנו בני אדם, קצת ברבריים, קצת רצחניים, קצת מטורפים – או לסירוגין ולהפך. באותה מידה וחוסר אחריות כולנו רוצים לשרוף קצת את העולם בעוד רגע - וצריך להבין את 'האחר' ולקבל אותו כמו שהוא ואז לשנות אותו עד שנתאים לו.
הסיבה השלישית לתבוסה המשפילה נעוצה בתיאור ובפרשנות של הנראטיב הלאומי שלנו. סלחו לי אם אומר שבעבר חשבתי כי הנראטיב שלנו (וגם האישי שלי) הוא נראטיב יהודי. אני מתנצל. קחו למשל סופר חוצה ישראל כ
עמוס עוז. כבר בשנות השבעים כתב סיפור (מנזר השתקנים) המתאר את צה"ל ככנופיה של חוליגנים, חלקם עולים פסיכופאטים היורדים עלינו ממזרח אירופה שבאו לכאן רק כדי לזרוע הרס וחורבן כמו שעשו הנאצים באירופה. על הנוף הפראי שולט מנזר השתקנים (הוא שם ממש לפני הרצוג) בלטרון שהיה בעבר משלט צלבני בדרך לירושלים. בתפיסת עולמם של עמוס עוז והשמאל הקיציוני (לא שגיאת דפוס) אנחנו צלבנים מודרניים וזה למעשה גזר דין המרחף באימה מעל ראשנו. אם בנראטיב הקיציוני אנחנו הצלבנים האפיזודיים – ברור מי הם הערבים הטובים, האיכרים הנצחיים שמגדלים זיתים בסביבה...
לקום – בית המשפט!
תפיסת ה'עולם האחר' הופגנה גם על-ידי שופטת בית המשפט העליון שאמרה על עלילת הדם של הבמאי הרמאי מוחמד בכרי בסרטו "ג'נין-ג'נין", ועל האמת העובדתית שתוארה על-ידי חיילי צה"ל - "אלה ואלה דברי אלוהים חיים." הבמאי הבדאי והרמאי טוען בתוקף שהשקר, ההבל, הזדון והשנאה שלו הם דוקומנטציה למופת. המכפיש הזה נחשב בחברה המתקדמת שלנו כמי שרודף ומבקש אמת. שופטי בית המשפט העליון קבעו, כי הסרט מציג את חיילי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה וכאחרון הרוצחים". נו, זה מה שאמר גם עקיבא אלדר – אז מה חדש?
האם גם הפרופסור
יוסי יונה המכובד על כל במה חש שהוא נמצא בין אחרוני פושעי המלחמה ואחרון הרוצחים? הפרופסור הנכבד מציע מעל כל במה מכובדת יום זיכרון מאוחד לחללי מערכות ישראל, לקורבנות השואה ולחללי הנכבה.
דרך אגב
ראיתם פעם אישי שמאל ציוני כמו הרצוג, ציפי ודומיהם כשהם ניצבים מול מראיינים אירופאים חלקלקים, מושחזים וערמומיים שחלקם אנטישמיים לא מוצהרים?
ראו כיצד הם מגמגמים בשטף וירטואלי נכמר מלוא הסל התנצלויות מגוחכות על עצם קיומם (קיומנו). ושוב נשאלת השאלה, כיצד ומדוע מתרחש בכל פעם מחדש ה'פורים-משפיל' הזה? בושה וחרפה.
