סוף עידן המנהיגות

הלקח העיקרי של מערכת הבחירות הנוכחית לכנסת הוא, ששום ראש מפלגה איננו מנהיג, ושאר המועמדים עוד פחות מזה. מה פשר הדבר? האם מדובר בחולשה ייחודית של החברה והמערכת הפוליטית הישראלית, או בתהליך עמוק וכללי הרבה יותר? אחרי מנהיג טבעי הולכים עשרה אנשים (פלוס-מינוס). כאלה היו מנהיגי הציידים בתקופה הקמאית, שרי העשרות שעליהם המליץ יתרו למשה, מפקדי כיתות בצבאות, ראשי צוותים בסטארטאפים. לכן גם המספר החשוב ביותר ביהדות הוא המניין. הטעם לכך הוא שבחבורה קטנה כולם מכירים את כולם ולכולם יש מידע אמת על כולם. כך הם יודעים מי מתוכם יכול להנהיג אותם ביעילות, לוותר על אינטרסים אישיים ולפעול יחד למען מטרותיה של החבורה. מערכת כזאת אינה מורכבת מדי עבור המוח האנושי המצוי. ניתן להכיר אותה לפרטי פרטים ולהנהיג אותה באופן מיטבי. מנהיגים טבעיים, יוצאי דופן בכישוריהם, מסוגלים להנהיג ביעילות שלושים אנשים (פלוס-מינוס) - מחלקה בצבא, כיתה בבית הספר, ממשלה ופורום המטה הכללי. אלה כבר מנהיגי מנהיגים, שכן חבורות גדולות מעשרה מתחלקות לתת-קבוצות עם מנהיגים משלהן, ופועלות כקואליציה שבה כל תת-קבוצה מתאמצת לנטרל את האחרות, כפי שהדבר נעשה בכל ממשלות ישראל מאז ייסוד המדינה. מאחר שמצויים רק מנהיגים טבעיים מעטים, יוצאי דופן, הרי רוב ראשי החבורות האלה, לרבות ראשי הממשלה והרמטכ"לים, פועלים באופן תת-מיטבי במקרה הטוב, עד גרוע ביותר במקרה השכיח. זהו מצבם של כל אגפי הממסד הישראלי. באופן הגרוע ביותר פעל ראש הממשלה אהוד ברק. הוא נכשל להנהיג את מנהיגי המשנה במפלגתו ובמפלגות אחרות, והללו פעלו להכשילו ולהכשיל זה את זה, ומאוחר יותר פרשו מממשלתו. הסיכוי שראש הממשלה אהוד ברק ינהיג את יוסי שריד, שר החינוך בממשלתו, שאף לאפס. אותם דברים אמורים לגבי ראש הממשלה בשנות החמישים, משה שרת, ולגבי רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר. ויש עוד הרבה דוגמאות. אין מנהיגים טבעיים למספר אנשים רב יותר מכמה עשרות, כי אין אנשים המסוגלים לשלוט ישירות, ללא כל סיוע, במידע חיוני ובמבצעים של חבורות גדולות, שלא לדבר על גדולות מאוד, ענקיות ומגה-ענקיות, כסין או כהודו. מאידך-גיסא, דווקא חבורות גדולות זקוקות להנהגה יותר מחבורות קטנות, וככל שהן גדולות יותר, יש להן צורך במנהיגות, כדי שלא יתפרקו מבפנים. גם אברהם אבינו היה זקוק לסיועו של דמשק אליעזר "זקן ביתו המושל בכל אשר לו" (בראשית כ"ד, ב'); שלא לדבר על משה רבינו, שנזקק לסיועם של אחיו אהרון, של יהושע בן נון ושל אחרים; או של מנהיג ברית המועצות, יוסף סטלין, שנזקק לכל כשרונם הצבאי של הגנרלים ז'וקוב וטימושנקו, בניגוד לנוהגו לפני כן ואחרי כן, כדי להכריע בגזרה המזרחית את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. מנהיגים בולטים במאה העשרים היו ולדימיר לנין ויוסף סטלין בברית המועצות, מאו דזה-דונג בסין, ואדולף היטלר בגרמניה הנאצית. אישים אלה הנהיגו את ארצותיהם בעזרת מיתוסים/שקרים על עצמם ועל פעולותיהם, שאליהם התייחסו בני עמם כאל אמת מוחלטת. מנהיגות זאת עלתה במחיר יקר מאוד לעמים שאותם הם הנהיגו. אותם דברים אמורים, בהבדלים המתבקשים, לגבי מנהיגים בולטים דמוקרטיים: וינסטון צ'רצ'יל, שארל דה-גול ודוד בן-גוריון. לו ידע הציבור איזו גלידה אכלו המנהיגים, כיצד נהגו נשותיהם כלפי עובדי ביתם, כפי שיודעים הישראלים היום על בנימין ושרה נתניהו, והאם הם שמרו על זכות השתיקה, כפי ששמר יצחק הרצוג, היו מנופצים המיתוסים והייתה קורסת המנהיגות.