לדברי גנץ, בימים שלאחר 11 באוקטובר נכנסו בזה אחר זה אל לשכת ראש הממשלה "יועצי אחיתופל" – כלשונו – שחסרה להם היכרות עדכנית עם המערכת. אותם יועצים הפחידו את מקבלי ההחלטות וניסו להשפיע גם על גורמי ביטחון נוספים כדי למנוע מצה"ל כניסה לתמרון בעזה. גנץ, לטענתו יחד עם גדי איזנקוט, טענו כי אין מנוס מתמרון עמוק ומהיר כדי לפרק את צבא חמאס ולהשיב ביטחון לתושבי העוטף. היעד: לא רק לחימה – גם חלופה שלטונית גנץ קושר בין התמרון הצבאי לבין יעד מדיני ברור: לנצל את המהלך כדי לשחרר חטופים, להכות בחמאס ולהעמיד חלופה שלטונית שאינה ישראל. לדבריו, כיבוש עזה לבדו איננו פתרון, ובלעדיו תוחמץ ההזדמנות לשנות מציאות. כאן נשמעת ביקורתו כלפי ראש הממשלה שלטענתו נמנע עד כה מלקדם חלופה מטעמים פוליטיים. הוויכוח הפנימי, כפי שתיאר, לא נסב על עצם הכניסה הקרקעית אלא על העיתוי והעוצמה. גנץ ואיזנקוט דרשו להגביר קצב וחדות כדי שלא להפקיר את הדרום ולהותיר את צבא חמאס על-כנו. לשיטתו, החלון שנפתח מיד לאחר 7 באוקטובר היה קצר, והיסוס עלול להמיר הישג אסטרטגי במחיר דמים מתמשך. "ממשלת פדיון שבויים ומשרתים" לצד התיאור ההיסטורי, גנץ שב ומציע מסגרת שלטונית זמנית – "ממשלת פדיון שבויים ומשרתים" – שתהיה אחראית ומתקבלת בעולם, ותוביל מהלכים ארוכי טווח עד לבחירות ולהקמת ממשלת הסכמות רחבה. המסר, לדבריו, נולד מלקחי הימים שאחרי 7 באוקטובר: בלא משילות יציבה, גם הישגי השדה נשחקים.