אהרן ברק אמר פעם שבג"ץ הוא כמו שעון מקולקל - צריך לדפוק עליו כדי שיתחיל לפעול. ברק כמובן התכוון לכך שבג"ץ איננו יכול ליזום עתירות, והוא זקוק למישהו מבחוץ שיגיש עתירה כדי שבג"ץ ידון בה. במילים אחרות, משמוגשת עתירה לבג"ץ הוא חייב לדון בה לגופה - אם הוא אינו מוצא בה פגם פרוצדוראלי או פגם אחר כלשהו. וכאן נשאלת שאלה קריטית ממש: האם בג"ץ רשאי להתעלם מהמניעים ומהאג'נדה הפוליטית והאחרת של מגישי העתירות? ניקח כדוגמה את מי שמציגה עצמה באתר שלה כ"עותר הציבורי הגדול במדינה". ובכן, האם בג"ץ שואל את עצמו מה מניע את התנועה לאיכות השלטון להגיש עתירה בעניין כזה ולא באחר? מה מניע את התנועה הזו לעתור כנגד ממלא תפקיד כזה ולא ממלא תפקיד אחר? האם אין זה מעניינו של בג"ץ לתהות על האופן והתהליך שבו התנועה לאיכות השלטון ממיינת את העניינים שבשלהם היא תגיש עתירה לבג"ץ? האם בג"ץ רשאי להתעלם מהחשש שהתנועה לאיכות השלטון - או יחידים בתוכה המנהלים במקביל עסקים פרטיים - נמצאים בניגוד עניינים בעניין כזה או אחר הנמצא על שולחנה? התנועה לאיכות השלטון מצהירה באתר שלה כי "אנו פועלים ללא הפסקה כדי לקדם את השקיפות". ובכן, האם אין זה מחובתה של התנועה להחיל את השקיפות גם על פעולותיה היא? וכשזו תמונת המצב מתבקשת לכאורה המסקנה, שבג"ץ פועל באמצעות עותרים ציבוריים שמניעים אותו - והתנועה לאיכות השלטון בראשם, וזאת - מבלי לפשפש במניעים או באג'נדות של אותם עותרים. משכך, האין כאן חשש מובנה שהעדר השקיפות של אותן תנועות ידבק ויקרין גם על בג"ץ עצמו? אבל יתרה מכך, תמונת המצב הזו מציבה כאן שאלה במלוא חריפותה: האם לא נוצר כאן היפוך תפקידים? כלומר, מי כאן שליח של מי - האם התנועה לאיכות השלטון היא שליחה של בג"ץ או שמא בג"ץ הוא שליח של התנועה לאיכות השלטון? ובמילים פחות אקדמיות: מי עובד כאן אצל מי - התנועה לאיכות השלטון אצל בג"ץ או בג"ץ אצל התנועה לאיכות השלטון? שהרי, לא שכחנו שבג"ץ, כמו השעון המקולקל של אהרן ברק, זקוק לתנועה לאיכות השלטון כדי להפעיל אותו ולהניע את גלגלי העתירה. כללו של דבר, אם בג"ץ מבקש את אמון הציבור - עליו לתת דעתו גם לשאלה הנכבדה הזו ולא להתעלם ממנה.