כשבני ביקש להכניס השנה מיטה לסוכה, הבטתי בעיני רעייתי ושנינו הבטנו בעיניו, "ולמי נשלם שישמור עם נשק "בהכנס" בכניסה לסוכה, מוגנות לילה?" שאלתי בחיוך. בן זקוניי השיב בחיוך ואמר בביטחון שאינו ניתן לערעור, "הקב"ה."
מאתגר להתמודד מול טיעון מסוג זה. למצבים כאלה יש את האחות הגדולה שפסקה, "אלו לא ימים רגילים, ביטחון בבורא עולם, חשוב מאין כמותו ואשרי מי שיכול לנתק את המציאות המורכבת ולהאמין בעוצמה כזו, עם זאת, כשתמצא מי שיהיה מוכן, תמורת תשלום סמלי, לשמור בשבעת הימים הבאים בפתח הסוכה מחצות הליל עד למחרת בשעה שש בבוקר, אסייע להכניס את המיטה לסוכה, אל תשכח זה בסך-הכל בזמניות."
דיון זה שהתפתח, הינו מסוג אותם הדיונים שאת תוצאותיהם ניתן לחזות מראש. בני, כמונו, יודע ומבין כי אין זו העת ללון בסוכה, אך האמירה בהנכחת מצוות הלינה בסוכה הייתה הגורם לדיון. שיתפתי בדיון משפחתי זה בשל המציאות בה נמצא עם ישראל בימים אלה, שנה ועוד. אחרי טבח שבת שמחת תורה רבים מדיי נמצאים בעל כורחם במצב "זמניות", לא של שבעה ימים אלא של שנה ועוד, "זמניות" מורכבת, מאתגרת, קשה וסיזיפית.
החטופות והחטופים נמצאים במצב של "זמניות" בלתי נתפסת, בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי מוסרית ואנושית, בני משפחותיהם נמצאים במצב של "זמניות", טירוף הדעת מדאגה, מחרדה, מחוסר הוודאות, מחוסר האונים, "זמניות" של ייסורים ואימה רגעית. עשרות אלפי משפחות עקורים מביתם, גולים בארצם, נמצאים במצב של "זמניות" מבתיהם ההרוסים, השרופים, המפויחים, המטווחים, הנמצאים בבדידותם, ממתינים לבעלי הבית שישובו. ממתינים לילדים שיקפצו בטרמפולינה, לגברת שתגזום את השיחים הפורחים, לאדון שיבשל מאכל טעים, למריבות ולשמחות, לחיים.
עשרות אלפי הורים, נשים, סבים וסבתות, אחים ואחיות, ילדות וילדים, חברים וחברות, במצב "זמניות" לשוב אוהביהם ואהוביהם משדות הקרב, בריאים בגופם ובנפשם. ישנים "זמניות", ערים "זמניות", נושמים "זמניות", מתפללים "זמניות", חיים "זמניות".
אלפי אריות האומה שנפצעו בגוף ובנפש בשדות המערכה, משתקמים, מתמודדים, נאבקים, נלחמים לשרוד, נמצאים במצב "זמניות". לראות בעיניים, לעמוד על הרגליים, לנשום עצמאית, לדבר, להחזיק ביד החסרה. "זמניות" לנצח כנגד כל הסיכויים, "זמניות" להביס את הייאוש, "זמניות" לעורר את התקווה, "זמניות" להאמין ברוח האדם כי רוחו רוח עז, "זמניות" לנצח למרות הכל ואף על-פי.
המשפחות השכולות, אשר בניהן ובנותיהן גיבורי האומה רשומים באותיות של זהב על כותל המזרח של היכל הגבורה היהודית אינם נמצאים, לכאורה, במצב של "זמניות". במשפחות השכול הסופיות היא ודאית, היא נצחית עד תחיית המתים, היא קבועה, אך לא היא. ה"זמניות" במשפחת השכול היא הזיכרון והגעגוע שאינו מרפה ואינו מרפא, "זמניות" של המתנה בחלון לשובו, מבט נוסף על עובר אורח המזכיר אותו, "זמניות" בתקווה המודחקת עמוק עמוק כי למרות תהליך עיבוד האבל, אולי זו טעות. "זמניות" בדחיית ההשלמה.
עם שלם נמצא במצב של "זמניות", מייחל לניצחון, להכרעה, לביטחון, לתקומה, אך רוח ה"זמניות" מכתיב את צעדיו, את ימיו ולילותיו, את המשך חייו. חג הסוכות הוא חג ה"זמניות", חג היציאה מהקבוע לזמני, מהוודאי לספק, מהמבצר לסוכה, מהגאווה לענווה, ה"זמניות", מחזירה אותנו לחיים עצמם, לאמת הפשוטה, כי אורחים אנחנו בעולם הזה שנברא לכבודנו, אורחים החיים ב"זמניות", עד בא הניצחון והתחייה המחודשת של עם הנצח, העם הקבוע יותר מכל ה"זמניות".