רנה דקארט (1596-1650), פילוסוף, מתמטיקאי ומדען צרפתי, נחשב בצדק לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה המערבית. הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי הפילוסופיה המודרנית" ואף "אבי המתמטיקה המודרנית", ולא בכדי. דקארט היה רציונליסט בנשמתו, ששאף לבסס את הידע האנושי על יסודות מוצקים וודאיים, תוך שימוש בתבונה בלבד. לשם כך, הוא פיתח שיטה מהפכנית: הוא החליט להטיל ספק בכל דבר שניתן להטיל בו ספק, כדי לבנות מחדש את מבנה הידע שלו על בסיס איתן שלא ניתן לערעור. שיאה של שיטה זו מתבטא באמרתו המפורסמת ביותר: "אני חושב, משמע אני קיים" (בלטינית: Cogito, ergo sum). אמירה זו הפכה לאבן יסוד בפילוסופיה המערבית.

ספקנות מבורכת

אך מה שיפה בשיח ציבורי, ובעיקר בפילוסופיה, הוא האפשרות הפתוחה לכל אדם, גם להדיוטות כמוני, להטיל ספק ואף לחלוק על דבריהם של גדולי החכמים, אפילו אם הם פילוסופים דגולים כרנה דקארט, לא מתוך זלזול, חלילה, אלא מתוך סקרנות והתבוננות. ראשית, האם המחשבה היא באמת המדד היחיד והבלעדי לקיום שלנו? האם לא ניתן לומר, לדוגמה, "אני מרגיש, משמע אני קיים"? "אני חש כאב, ולכן אני קיים", "אני חש עצב או שמחה, ולכן אני קיים" ועוד הרגש, כמו המחשבה, הוא הוכחה חיה ונוכחת לקיומו של התודעה, ואף לקיומו של הגוף. אך למען האמת, זה לא באמת העניין המרכזי שרציתי להעלות.

בוקר מקרי של ידע

את ההתבוננות המחודשת הזו על אמירתו של דקארט אני חייב למפגש מקרי לחלוטין. ישבתי באחד מבתי הקפה שבהם אני נוהג לשבת ולידי התיישב סטודנט ששוחח עם מישהי, כנראה חברה ללימודים, במסגרת עבודה סמינריונית משותפת שהם הכינו. הנושא? הגותו של הפילוסוף הדגול, רנה דקארט. הוא דיבר בקול רם, מעט מעל המקובל בבית קפה, אך לרגע לא חשבתי לבקש ממנו להנמיך את הטון. למעשה, ההפך הוא הנכון: השיחה לא הפריעה לי, היא ריתקה אותי. הסטודנט דיבר בהתלהבות כה גדולה, כאילו אין דבר חשוב או מעניין בעולם כולו פרט למשנתו של דקארט: הוא התייחס לכל מילה כאילו הייתה חקוקה בסלע קיומנו, וכאילו אי-לימוד הגותו מותיר לא רק חור בהשכלה, אלא בור עמוק, ואפילו תהום של ממש. באותו רגע נזכרתי במילותיו של המשורר, שתיאר כיצד במדורת ההבלים, לפתע מאירה "גחלת יפה" - קול בודד, אבל צלול ומואר, שמפיץ אור על נושא שאינו בנאלי. השיחה שהתנהלה לידי הייתה בדיוק גחלת כזו.

זיכרון, קיום, ורגעים קטנים

יש ימים שבהם אנו זוכרים את הישיבה בבית הקפה בזכות המלצר החביב, או בזכות לקוח/ה יוצא/ת דופן - בין אם בהתנהגות גסה או בעדינות מרגשת. ישנם ימים רבים שבהם אנו יוצאים מבית הקפה ולא זוכרים דבר ממה שהתרחש בו. אך הבוקר הזה, הבוקר עם דקארט, הוא יוצא דופן. הוא חקוק בזכרוני, ומן הסתם יישאר בו עוד זמן רב. הוא הזכיר לי שקיום אינו רק עניין של חשיבה, אלא של התבוננות. של שימת לב לרגעים קטנים, לחלקיקי שיחה אקראיים, שפתאום מאירים בדרך בלתי צפויה ומעשירים אותנו בידע, ואולי אף בתובנות חדשות על עצמנו ועל העולם. דווקא במפגש עם האמירה המפורסמת של דקארט, למדתי שקיומי לא רק תלוי במחשבותיי, אלא גם ברגעים שבהם אני פותח את עצמי לעולם שסביבי.