אחת לעשר שנים בקרוב, נקלעת ישראל לדילמה הקשורה לשאלת גודלה הרצוי של תעשיית הביטחון הישראלית ביחס למשק המדינה. לשאלה הראשונה צמודה בדרך כלל שאלה נוספת, והיא האם תעשיית הביטחון של ישראל צריכה להיות חלק ממערכת הביטחון וכפופה למשרד הביטחון, או שבדומה לארה"ב למשל עליה להיות בבעלות פרטית או ציבורית, או בדומה לאירופה – חלקה כך וחלקה אחרת.
מדובר כמובן בתעשיות ליבה ולא בתעשיות שעיסקן בביטחון הוא אחד העיסוקים שלהן ולא בהכרח עיקרי. כ"כ מדובר בתעשיות שרמת הסודיות הכללית שהן מסוגלות לקיים לאורך זמן, מאפשרות הערכות הדרושה לשילוב בין עיסוק בביטחון לעיסוק בנושאים אחרים; יש תעשיות כאלה במדינות דמוקרטיות אחרות וגם בישראל. רק חלק מציוני הדרך בסגה קונספטואלית מתמשכת זו מגיעים לידיעת הציבור במידה שתאפשר דיון ציבורי אינטליגנטי בהם, רבים נחבאים אל הכלים אבל קיימים ומשפיעים.
ביטול פרויקט הלביא
אחת הדוגמאות הבולטות אם לא הבולטת שבהן, שהגיעו לידיעת הציבור, היה פרויקט הלביא שנוהל בתעשיה האוירית לישראל (תע"א) ונסגר על-פי החלטת ממשלת האחדות בראשות שמיר, עם רבין כשר ביטחון ופרס כשר חוץ, ב-30 באוגוסט 1987. החלטת הממשלה נפלה על חודו של קול 12 לעומת 11 (הצבעתה של ח"כ ארבלי אלמולינו בעד סגירת הפרויקט). בעקבות סגירת הפרויקט, פוטרו או הוצאו לפנסיה מוקדמת למעלה מ-6,000 עובדים של התע"א במשך כשלוש שנים, כשבשיא הפרויקט מנתה החברה למעלה מ-22,000 עובדים! עוד כמספר הזה עובדים פוטרו או יצאו לגימלאות מוקדמות בלמעלה מ-30 מפעלים בישראל, אשר שימשו קבלני משנה-לפרויקט הלביא.
פניית הפרסה של הממשלה
מאחורי ההחלטה על סגירת פרויקט הלביא עמדה למעשה החלטה מהותית יותר, על הפסקת הפיתוח והייצור של מטוסים צבאיים, בראש וראשונה מטוסי-קרב, במדינת ישראל. עובדה זו נסתרה במידה רבה מעייני הציבור, שהתמקד באקט הישיר והגלוי של הפסקת הפרויקט עצמו. ההחלטה נומקה בסיבות כלכליות, אבל סיבות אלה היו רק קצה הקרחון למכלול ההחלטות הנוספות שהיו קשורות או בלתי-נמנעות מההחלטה הבסיסית על הפסקת הפרויקט. בסגירת פרויקט הלביא, ביצעה ממשלת ישראל "פניית פרסה" ביחס לכיוון שאומץ ע"י ממשלה קודמת, כעשרים שנה מוקדם יותר (1967), להקים בישראל תשתית תעשייתית לפיתוח וייצור של מערכות נשק עיקריות ביבשה באויר ובים.
במימוש החלטה זו הושקעו בישראל כספים רבים במשך קרוב לשנות דור, נצברו בישראל ניסיון וידע רבים ומגוונים והוקמו תשתיות פיתוח וייצור, שהיוו קפיצת מדרגה ביכולות התעשייתיות של מדינת-ישראל. דיון בעובדות אלה ובמלוא משמעויותיהן, חורג ממסגרת הדיוון הנוכחי. בנקודה מרכזית אחת שלובים הדברים שילוב מהותי ועמוק שעליו אעמוד בהמשך, ועל כן הזכרתי בקצרה את פרויקט הלביא, שבממדיו התוכניים היה אמור להיות הפרויקט הטכנולוגי הגדול ביותר בתולדות ישראל, עד עצם היום הזה.
השלכות סגירת הלביא על תע"ש
דוגמה אחרת, בולטת קצת פחות, אבל משמעותית להקשר הקונספטואלי של הדיון ולתעשיה שחוותה אותה, היה צימצום מתמשך של הזמנות משב"ט בתעשיה הצבאית (תע"ש) בעידן שלאחר ביטול הלביא.
הצימצום התחיל בהשלכות סגירת הלביא על תע"ש כקבלן משנה למערכות לחימה ותומכות לחימה חשובות של הפרויקט. הצימצום נמשך עד עצם ימים אלה, תוך עליות ומורדות שכולן מעוגנות בשלוש סיבות מרכזיות:
א) הגדלת הסיוע הצבאי לישראל מצד ארה"ב, והסבת חלק חשוב מהרכש הצה"לי לארה"ב תוך ניצול סיוע כספי זה; ב) מעבר לתמהיל אמל"ח בצה"ל, שבו הוקטן המרכיב של התוצרת המקומית; ג) מדיניות הצטיידות ומלאים מוקטנים, שהתבססה על הערכות מצב שבמוקדן הנחה שפחת האיום על ישראל במלחמה כוללת ונוספו לצה"ל יעדים אחרים עם סדרי-עדיפות חדשים, אותם הכתיבו ממשלות ישראל, בין במפורש ובין במשתמע (תוכנית ההינתקות, 2005, כדוגמה). בדרך כלל היו אלה שר הביטחון והרמטכ"ל (בנושאים אופרטיביים ואמל"חיים) וראש הממשלה ושר האוצר בנושאים מדיניים, אסטרטגיים ו/או בט"שיים חדשים, שקיבלו החלטות מסוג זה, ולא הממשלה כולה. מרבית ההחלטות לא היו ידועות לציבור ובוודאי שלא נדונו, חלקן בצדק, בפורומים פתוחים.
תוצאות שינויים אלה היו קיצוץ מסיבי בהיקפי הפעילות של התע"ש (ותעשיות מקומיות אחרות), ומשברים הולכים ותוכפים בחברה, הן בתחום יחסי העבודה והן בתחום היכולת העיסקית. בעקבות התהליכים שנמשכו כשנות דור, הצטמצמה בהדרגה התע"ש מכ-15,000 עובדים בשיאה, לפחות מ-3,000 עובדים בשנים האחרונות.
התפתחות זו יחד עם שיקולים נוספים, הביאו יותר מפעם להחלטות על הנייר לסגור את התע"ש או לשלבה בצורה זו או אחרת בתעשיות קיימות אחרות. כמקובל בישראל, החלטות לחוד וביצוע החלטות לחוד והתע"ש המשיכה לדדות עד לשילוב שרידיה ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל). גם בתהליך מתגלגל זה הפסידה ישראל לא מעט יכולות וידע שנצברו בתע"ש במשך עשרות שנים. גם כאן, על-רקע הצטברות ההחלטות באוצר ובמערכת הביטחון לצמצם את היקף התעשיה הביטחונית בישראל בעיקר מסיבות כלכליות ומדיניות, לא השכילה המדינה לתכנן תהליך מסודר ויעיל לביצוע ההערכות החדשה. הגורם המניע היה תמיד מצוקה כלכלית זמנית או סדר עדיפות פוליטי-מדיני, שכפו ביצוע ושימשו עלה תאנה להנמקת המצוקות ו"ההפתעות" החוזרות ונשנות.
פרויטק "המרכבה"
פרויקט "המרכבה" בממדיו, במורכבותו הארגונית, הטכנולוגית והלוגיסטית, אינו מגיע לממדיו של פרויקט הלביא, אבל דומה לו במובנים רבים. בעוד פרויקט הלביא (בניגוד לפרויקט "הכפיר" לפניו) לא הגיע לשלב הייצור הסדרתי, פרויקט המרכבה מומש הן כסדרה של פרויקטי פיתוח ושיפור, והן כייצור סדרתי ארוך טווח של דגמים שונים עד סימן IV ועד בכלל. ניתן לדעתי לגזור גזירה שווה בין ההתפתחויות בשני המקרים – פיתוח וייצור מטוס-קרב מזה (כפיר ולביא), וטנק מערכה עיקרי (מרכבה) מזה, ולשלב בה נושאים נוספים. בחינה כזו צריכה להקיף ארבע סוגיות מרכזיות:
כיצד הגענו להקמת הענף התעשייתי והפרויקט המרכזי במוקדו ומדוע; ב) מה מביא לשינוי כיוון שמשמעותו למעשה היא יציאה חלקית או מלאה מהתחום; ג) מה תהיינה ההשלכות של סגירת/ביטול הפעילות לטווח הקצר ולטווח הארוך ומה מאזן תרומתן/ניזקן לישראל; ד) בהנתן שסגירת התחום היא אכן החלופה האופטימלית למדינת-ישראל, כיצד יש להתנהל בכדי למזער פגיעות ונזקים. מאחר, וכפי שנאמר מדינת-ישראל חוזרת על אותם תהליכים פעם אחר פעם, חשוב שנבין היטב אם מדובר בהתנהלות "טבעית", נכונה וקונסטרוקטיבית, התנהלות המתאימה עצמה במודע למציאות משתנה. או, אולי, מדובר בניהול כושל שאיננו מצליחים להשתלט על חולשותיו והשלכותיו, וחוזרים חלמאית על אותן שגיאות. ניתוח מלא של סוגיות אלה, דורש מחקר מקיף ביותר שלא כאן המקום לעשותו.
בעבר נבחנו סוגיות אלה כל מקרה לגופו, אבל לא ידוע לי על מחקר מקיף אחד של התופעה כולה על מכלול משמעויותיה בכל הפרויקטים המרכזיים מאז שנת 1967; מחקר כזה ראוי שייעשה. ישראל ממשיכה לנהל בתחומים אחדים פרויקטים גדולים בעלי אופי דומה לאלה שהוזכרו קודם; למשל: בתחום מערכות הגנה טיליות נגד טילים ונשק תלול מסלול, או בתחום הכלים הלא מאויישים לשימושים צבאיים, או בתחום לוחמת הסייבר. יש להניח שזה אינו סוף פסוק ועל כן חשוב להפיק לקחים מהעבר.