סגור
פנאי  יאיר אגמון סופר שערך ספר על ה 7 באוקטובר
יאיר אגמון (צילום: אוראל כהן)

"מתחת לכל גבורה מצאנו אהבה ורגישות"

אחרי 7 באוקטובר הבמאי יאיר אגמון שקע עמוק בסרטוני הזוועות בטלגרם. הצעה לערוך קובץ של סיפורי גבורה הוציאה אותו מזה, ובספר שרואה עתה אור, נפרסים הסיפורים האישיים של קשת רחבה של גיבורים: מחיילות ועד למתנדבי זק"א, מגננות ועד לבדואים מכפרים לא מוכרים. "דווקא הקריסה של המפעל הציוני היא גם ההוכחה שהוא הצליח"

"הייתי בהרבה מאוד סיטואציות של היתקלויות וירי בחיים שלי, אבל זה אף פעם לא הרגיש ככה, זה אף פעם לא היה קרוב לזה אפילו. פה ממש קיבלתי את המוות, השלמתי עם המוות, הבנתי שזה הסיפור. אני זוכרת שהרמתי את הראש שלי, והתנצלתי בפני הילדים שלי, ממש ביקשתי מהם סליחה בלב, הם כל כך קטנים, וכל כך חמודים, ואני כבר לא אחזור אליהם, אני כבר לא אראה אותם, זהו, ממש הבנתי שזה הסוף. ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי".
המשפטים האלה לקוחים ממונולוג של אור ליבני בן־יהודה, מפקדת גדוד קרקל, שהיתה במוצב סופה ב־7 באוקטובר. המונולוג החזק הזה הוא חלק מפרויקט מרשים: הספר "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים", שערכו הסופרים יאיר אגמון ואוריה מבורך (בהוצאת קורן / מגיד). בספר מכונסים 40 מונולוגים על אותן 24 שעות שהחלו בבוקר 7 באוקטובר, ומתוכם עולים סיפורים אישיים של גיבורות וגיבורים — גברים, נשים, ילדים, דתיים, חילונים, חיילים, אזרחים, יהודים, ערבים. כולם מרכיבים פסיפס של גבורה פיזית ורוחנית.

1 צפייה בגלריה
פנאי ספר יום אחד באוקטובר
פנאי ספר יום אחד באוקטובר
כריכת ספר יום אחד באוקטובר

יש שם סיפורים על לוחמות ולוחמים שהרגו מחבלים, קשיש שמתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו, מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'עייה, מיילדת שהופכת את הבית שלה לבית חולים שדה, ילדה שמנסה להציל את משפחתה, מתנדב זק"א שמתעקש לשמור על כבוד החללים, מתנדב "איחוד הצלה" שדואג לכך שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג יגיע ליעדו, וסיפורו של יותם חיים שהצליח להיחלץ עם חבריו מהשבי ונורה בידי צה"ל. המונולוגים כתובים בשפת הדיבור האותנטית של מי שדיבר אותם. כוחו של הספר הוא בחיים האנושיים שהוא מתאר; לא רק ברגעי הגבורה וההקרבה.
"סיפורי ילדות, סיפורי אהבה, רגעים קטנים, זה ספר שמקדיש הרבה זמן ומקום לבני אדם, לא רק למוות או לגבורה", אומר הסופר ויוצר הקולנוע יאיר אגמון. "ב־7 באוקטובר הייתי בבית שלי ביד אליהו. יש לי אחות שגרה בעוטף, בעמיעוז, היא היתה בממ"ד ונורא חששתי לגורלה. בתל אביב היו אזעקות נון־סטופ. בדיוק עבדתי אז על סדרה תיעודית על הסכסוך היהודי־ערבי, שתודה לאל שלא יצאה לפועל, כי היום הרלבנטיות שלה היא כמו לראות סדרה על ימי הביניים. אבל יצא שבזכותה היו לי בטלגרם המון ערוצים פלסטיניים. אז בשמונה בבוקר, כשבטלוויזיה פה הודיעו על ראש המועצה שנהרג, אני כבר ראיתי הכל — כל מה שחמאס רצה שאראה: קיבוצים שרופים, טבח המוני. פחדתי פחד קיומי. יחידת המילואים שלי לא גייסה אותי אז הרגשתי אשמה. היה קשה להיות גבר שלא מגויס וכל החברים שלו במלחמה. הייתי בבית שבועיים עם הילדים, מושפל, מפחד למות, ורואה סרטונים של חמאס. הייתי בקריסה".
ואז התקשרה אוריה מבורך, עורכת בהוצאת מגיד הירושלמית, והציעה לו לערוך ספר עם סיפורי גבורה. "נפנפתי את זה, איזו גבורה? על מה אתם מדברים? אבל אוריה הציקה לי. אמרתי לה, אני לא במצב נפשי לפגוש אנשים ולראיין אותם. והיא בתוך זמן קצר הרימה צוות של מראיינים ומתמללים, הגיעו מונולוגים. ההוצאה בנתה צוות בשביל הספר הזה, השקיעה בו עשרות אלפי שקלים. זה לא ספר רווחי אלא ערכי. ערכנו סיפור אחד לניסיון, של אפק ליבני שהיה בנובה והציל אנשים. הוא סיפר איך הוא זרק את התיקים מהבגאז' של האוטו והכניס לשם אנשים. קראתי את זה ואמרתי לעצמי, אני לא יודע אם ברגע האמת הייתי מעיף את התיקים שלי מהבגאז'. סיימתי את הסיפור שלו והרגשתי שהריאות שלי מתמלאות באוויר. אם זה יגרום לי לראות פחות סרטונים בטלגרם ולהתעסק יותר באהבה וחמלה וגבורה — זה יוכל לעשות טוב לעוד אנשים. הרי מתחת לכל גבורה יש חמלה ואהבה ורגישות, זה מה שמצאנו ורצינו להראות". אגמון ומבורך יצאו לדרך, ובתוך יומיים של תחקיר הגיעו אליהם יותר מ־200 סיפורים שכל אחד מהם ראוי להיכנס להיסטוריה. היו שם גם מעשי גבורה נוסח רמבו, וגם מעשי גבורה אנושיים קטנים.
אילו סיפורי גבורה נכנסו לספר ואילו לא?
"בחרנו סיפורים שנגעו ללבנו והשתדלנו שיהיו מגוונים. יכולנו הרי לעשות ספר שלם רק על קיבוץ בארי. או רק על בסיס זיקים. אבל ניסינו לכסות את המפה. יש עוד הרבה סיפורים שלא הצלחנו להביא או הצלחנו ונפלו".
אגמון (36) נולד בירושלים. הוא קיבל חינוך דתי, למד בתיכון הימלפרב ובישיבת מעלה גלבוע. בצבא שירת כקצין בנח"ל, למד קולנוע ב"סם שפיגל", יצר סרטים דוקומנטריים וסדרות רשת כמו "הטרמפיסטים" ו"פני זקן" שמשודרות בתאגיד השידור, והיה בין יוצרי הסרט התיעודי "המדרשייה", שעורר לאחרונה סערה ציבורית כשתיאר את מדרשיית נעם, ישיבה תיכונית נחשבת שהלכה והסתאבה, ובשנותיה האחרונות הפכה למדגרה של אלימות ופריעת כללים. אגמון פרסם עד היום שבעה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות, וספרי עיון על פרשת השבוע, ותיאטרון הקאמרי עתיד לעבד את ספרו "ספר האקסיות" להצגה. הוא נשוי ואב לשלושה ומתגורר בתל אביב.
"הספר הזה הזכיר לי שהגנטיקה היהודית השתנתה. קרה לנו במדינת ישראל אסון שואתי: יהודים שוב נשרפו בבתים. אבל דווקא הקריסה של המפעל הציוני היא גם ההוכחה שהוא הצליח, כי מאות אנשים שעטו קדימה כדי להילחם ולהציל אנשים, הם נכנסו ליישובים שהם לא מכירים כדי להציל אנשים שהם לא מכירים. גם בדואים שעטו לשם, וגם חרדים, וגם חיילים, וגם ישראלים ותיקים, וגם גננות. הקריסה של המפעל הציוני היא הרגע שבו קיבלנו הוכחה שהוא הצליח”.
מה יהיה עכשיו?
"כמו כל דבר, אין לי מושג. וכמו כל דבר, אני מאמין שזה יכול ללכת לשני הכיוונים. ב־6 באוקטובר היתה לי עמדה פוליטית ברורה וידעתי מה צריך, פלסטינים, יהודים, ימנים ושמאלנים. אני כבר שבעה חודשים באי־ידיעה ואי־הבנה. מנסה להתמקד ברגעים קטנים, באנשים".