"השכול הפרטי, מתערבב עם השכול הלאומי, זה הופך הכול להרבה יותר מורכב". לפני שלוש שנים, עידו אביגל בן ה-5 נהרג מפגיעת רסיס בפגיעה ישירה של רקטה בבניין מגוריו בשדרות במהלך מבצע "שומר החומות". "מחר נציין את יום הזיכרון, ואנחנו נציין את התאריך הלועזי לשלוש שנים בדיוק מאז שעידו נהרג, אלו תחושות שהן קשות ומתערבבות", שיתפה הבוקר (ראשון) שני אביגל, אימו של עידו.
"אם בעבר היינו חושבים על חיילים, כמשפחה, אז פתאום אנחנו חושבים על משהו שהוא שלנו ויום הזיכרון הזה יהיה קצת יותר מורכב, גם בגלל כל מה שקורה וגם באופן אישי לי ולמשפחה שלי כשאנחנו בעצם לא נמצאים בארץ ואנחנו לא נהיה ליד עידו".
שני אביגל בשיחה עם ynet
(צילום: ירון ברנר)

ב-12 במאי 2021, במהלך המבצע רחב ההיקף של צה"ל מול ארגוני הטרור ברצועת עזה, חדר רסיס של רקטה את חלון הממ"ד בבית דודתו של עידו. אימו שני נפצעה אז קשה וכך גם בן דודו נועם אברג'יל. עדי, אימו של נעם ואחותה של שני, נפצעו אז באורח קל. עידו נפצע אנושות ומותו נקבע כעבור כמה שעות בבית החולים ברזילי באשקלון.
זמן קצר לפני פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, עברה אביגל עם משפחתה לארצות הברית. "המעבר היה בעקבות עבודה של בן הזוג שלי. במקביל, זו הייתה הזדמנות בשבילנו לעשות שינוי אווירה, לחוות משהו אחר, קצת יותר רגוע - בעיקר בשביל הילדה שלי", סיפרה אביגל בשיחה עם ynet. "ברגע שהתחילה המלחמה, שבועיים אחרי שהגענו, אין לי מילים להסביר באופן המדויק את התחושות הקשות שהיו, לצד הודיה שאנחנו לא שם. אם היינו בארץ אני בטוחה שהילדה שלי הייתה בשדרות באותה שבת אצל המשפחה שלי, אני מרגישה שבפעם השנייה זכיתי בה".
אביגל סיפרה כי מאז 7 באוקטובר היא מלווה משפחות שאיבדו את ילדיהן. "עם חלקן אני עדיין בקשר, אפילו בקשר כמעט יומיומי, בעיקר כי אני מבינה. אני מבינה את הקושי ואני מבינה את הצורך שהיה לי אז, שיהיה מישהו שבאמת יבין אותי ולא רק יאמר לי 'אני מבין'", אמרה. "היום יש כל כך הרבה עם מי לעשות את השיח הזה כי כל כך הרבה משפחות נכנסו למעגל השכול, אבל לדעת שיש מישהו שם, וככה אתה מרגיש בנוח, זה הרבה פעמים עוזר לשחרר. אז אני מלווה חלק מהמשפחות, וזו זכות בשבילי".
1 צפייה בגלריה
עידו אביגל והממ"ד שאליו חדר הרסיס הקטלני בבית בשדרות
עידו אביגל והממ"ד שאליו חדר הרסיס הקטלני בבית בשדרות
עידו אביגל והממ"ד שאליו חדר הרסיס הקטלני בבית בשדרות
(באדיבות המשפחה)
את יום הזיכרון, כאמור, תציין אביגל ומשפחתה בארצות הברית. "אני משתתפת בשני טקסים כשאחד מהם הוא אחד הטקסים הגדולים של הפדרציה היהודית במחוז שבו אני נמצאת במיאמי", שיתפה. "זו ההזדמנות שלי לדבר על עידו אבל גם לדבר על החטופים, על הנרצחים ועל המלחמה. האבל הפרטי שלי התערבב בתוך השכול הלאומי, ואני מרגישה שזו החובה שלי לבוא ולדבר גם על זה - גם כי אולי יש אנשים שלא מספיק יודעים ולא מספיק מכירים. אני שומעת את זה בהרבה מקומות ש'לא ידענו שזה ככה קרה', ו'איך אין תמונות על כל מה שאת מספרת'.
אני עוסקת כאן בהסברה ואנשים אומרים לי 'אבל לא ראינו מספיק תמונות ולא ראינו דברים שיכולים לתמוך במה שאת אומרת'. ואני מוצאת את עצמי שולפת מהטלפון האישי שלי כל מיני דברים ששמרתי בדיוק לרגעים כאלה וזו באמת הזדמנות להעביר קצת הלאה מה קרה פה", הוסיפה.
אביגל התייחסה לכך שבתחילת המלחמה הופצו תמונות של עידו שבהן הוצג כילד עזתי. "העלו את התמונה לא מעט פעמים והשתמשו בה בשימוש ציני ביותר, אני חושבת שזה חלק מהתעמולה", אמרה. "בסוף כשאת נלחמת על משהו שלא עומדת מאחוריו אמת, אין להם כלים אלא להשתמש בתעמולה כזאת, לקחת את התמונה של עידו ולספר עליה שהוא אחד הילדים שנהרגו בעזה. אני לא כועסת על זה, לא נפגעת מזה ולא מתוסכלת מזה כי אני מבינה, זה מה יש".
אביגל סיפרה כי כמה ימים אחרי יום הזיכרון צפוי לצאת לאור ספר שכתבה, שנקרא "מסע של נמרים", שעוסק בהתמודדות עם אובדן ושכול בקרב ילדים. "הספר מדבר על התמודדות של ילדים עם מה שקורה להם בתוך כל הכאוס הזה, איך הם יכולים להתמודד ואיך אנחנו כמבוגרים יכולים לתווך להם את זה", אמרה.
"יש דברים שלא מדברים עליהם כמו שאלות שאין לנו תשובה עליהן, מה עושים עם הנצחה, רוצים להנציח, לא רוצים להנציח, יש חילוקי דעות, משתפים את הילדים, לא משתפים את הילדים. יש מנעד של רגשות ואפילו התפרצויות זעם שלא מדברים עליהן. הספר בא לתת תחושה שכל הרגשות והתחושות הן נורמליות בתוך מצב לא נורמלי והוא נותן כלים איך להתמודד בכל הרגעים הקשים האלה. כתבתי גם מהכובע האישי שלי, כאמא שכולה, וגם מהכובע המקצועי כמטפלת".