"אני מרגישה שאנחנו חיים בישראל בשני עולמות מקבילים. אלו שנמצאים במילואים עד היום ואלו שלא". שבעה חודשים חלפו מפרוץ המלחמה ומאז שגויס למילואים באוגדה הצפונית בן זוגה של אפרת שפירא, מעצבת פנים בעלת עסק עצמאי, ואמא לארבעה ילדים. "בגלל שחשוב לי לתת את השירות הטוב ביותר ללקוחות שלי, ובגלל שכמות השעות ביום שבהן אני יכולה לעבוד פחתה - אני יכולה לקבל פחות לקוחות. זו פגיעה כלכלית בעסק. אנחנו בית שוויוני ואנחנו עושים הכול ביחד", תיארה שפירא את הקושי.
"כיום אני מרגישה שהכול על הכתפיים שלי – השכבות, ניקיון, ארוחת ערב, צהריים, כביסות – הכול עליי. ליל הסדר הייתי לבד עם הילדים, והיה לי מאוד קשה", סיפרה. "השבוע יש אסיפות הורים ואני צריכה להביא בייביסיטר. יש כל כך הרבה דברים שוויתרתי לעצמי, ועל עצמי".
3 צפייה בגלריה
אפרת שפירא וילדיה
אפרת שפירא וילדיה
שפירא וילדיה.
גם הילדים של אלו שגויסו למילואים מתמודדים עם ההשלכות. "המצב הזה מבלבל מאוד את הילדים, בעיקר את הבן הקטן שלנו בן ה-4, ולכן יש לי צורך במענה פסיכולוגי עבורם. אנחנו מקבלים עבור זה מענק רק של 1,500 שקלים, שזה מספיק רק לפגישה ראשונה עבור כל אחד מהם. אני בטוחה שלמצב הזה יהיו תוצאות רחוקות טווח, ולכן לטיפול הפסיכולוגי חייב להיות מענה לא רק להיום.
"בעלי נותן כרגע למדינה את כל מה שהוא יכול, והמדינה צריכה לחשוב איך היא נותנת למשפחה שלו את כל מה שהיא יכולה", היא הוסיפה. "זה בעיניי הבסיס להכול. כרגע אני מרגישה שאני צריכה להילחם על כל דבר. אין צפי, אנחנו לא יודעים מתי הוא הולך להשתחרר. אני מבינה שזו השגרה החדשה שלי, ואני צריכה להתמודד איתה. אני עוברת יום ביומו, לא מסתכלת על הטווח הרחוק כי אם אעשה את זה, זה רק יבאס וידכא אותי. בטח כשרואים את ההבדל ההולך וגדל בין משפחות המילואים למשפחות שהן לא במילואים".
3 צפייה בגלריה
אסתאר לויט וילדיה
אסתאר לויט וילדיה
לויט וילדיה. "אף אחד לא נותן תקווה או תאריך יעד"
אחרי שפונתה מביתה במטולה, נאלצה אסתאר לויט, אמא לשתי בנות קטנות, לשכור לבדה בית. בעלה, חבר בכיתת הכוננות נשאר בצפון. "במשך תקופה היינו מפונים בטבריה, עברנו כמה מלונות והבנות עברו כמה מסגרות. שכרתי בית בלי ריהוט ובלי שום אמצעים, ממש התחלתי מאפס, חיפשתי ריהוט מתרומות, יד שנייה, עשיתי הובלות מכל מיני מקומות. ניסיתי ליצור פה בית זמני שנראה כבר די קבוע כי לא רואים חזרה באופק. שבועיים אחרי שעברנו לפה הודיעו לנו שהבית שלנו במטולה נפגע פגיעה ישירה מטיל נ"ט. אז אנחנו גם לא יכולים לאסוף משם שום ציוד.
"היה מאוד קשה לעשות את המעבר לבד", סיפרה. "ללכת לחפש מסגרות לבנות ולהתמודד עם הקושי של לשלב אותן פה אחרי התקופה ההיא בטבריה. הבנות מתמודדות עם חרדות ואני מטפלת בזה עם שחייה טיפולית ושיחות עבורן. גם אני הולכת לטיפול ולשיחות מעצימות כדי לדעת איך לשרוד את זה, וגם כדי לתווך את זה לבנות. את הטיפולים אני צריכה לממן בעצמי. יש עזרה של הקרן לסיוע אבל זה מינורי לעומת הצורך והעלויות".
אסתאר היא קוסמטיקאית עצמאית, את הקליניקה והלקוחות שלה נאלצה להשאיר מאחור. "אנחנו לא רואים את הסוף", אמרה, "זה לא חצי שנה קשה ונעבור את זה, אף אחד לא נותן לנו תקווה או תאריך יעד, ובינתיים בעלי שם, מסכן את החיים שלו ואני עם הלשון בחוץ בסוף כל יום. תחושה של עייפות תמידית, של מעמסה נפשית מהשגרה הנוכחית. אני מרגישה שלא מעניין אף אחד איפה אנחנו זרוקים, שהקהילה התפרקה. יש משפחות שהתפרקו, ואני לא יודעת איך אני הולכת להחזיר את הבית שלי למצב נורמטיבי אחרי 7 באוקטובר".
3 צפייה בגלריה
 הדסה מנחם וילדיה
 הדסה מנחם וילדיה
מנחם וילדיה. "אמרתי לבעלי - צא ותחזור כשהחטופים חוזרים"
גם בן זוגה של הדסה מנחם, אמא לחמישה ילדים, במילואים כבר שבעה חודשים. "הימים הראשונים היו בלתי אפשריים", תיארה. "ימים של חורבן. אני ממש זוכרת את הרגעים האלה ב-7 באוקטובר שהתחילו להגיע בשורות האיוב. תחושה שנפתחו שערי הגיהינום. מיום של חג ליום של אבל. ברגע שהודיעו לבעלי שהוא יוצא למילואים אמרתי לו צא ותחזור כשהחטופים חוזרים. זו נקודת המוצא שלי עד היום.
"הקשיים הם אינסופיים. יש המון רגעים של שבירה, זה לא קל בכלל, חוסר וודאות קיצוני. בין קשיים רגשיים ,לדברים הטכניים – טסט לאוטו, הדוד מתפוצץ, לארגן את הבית לפסח, להחזיק את העבודה, בעצם להחזיק את הכול", שיתפה. "הילדים מאוד מתגעגעים ומאוד קשה להם, קשה להם גם לראות שאבות אחרים חזרו ואבא שלהם עדיין שם. אבל אנחנו גם באמת מאוד גאים להיות בצד הזה, ולתת את מה שאנחנו יכולים במלחמה הארורה הזו".
חן ארבל, ממובילות "פורום נשות המילואימניקים", סיפרה: "שבעה חודשי לחימה - שהם שבעה חודשי מילואים, הם שבעה חודשים שבהם הבית שלנו מתהפך ורמות האנרגיה, הביטחון והשקט משתנות ביחס לכמה ומתי אבא זמין. צריך להודות באמת המרה - החוסן העורפי נשחק, בדיוק כמו משרתי המילואים והמשקל על כתפינו, משפחות המגויסים שמהוות שני אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, כבד".
ארבל הדגישה: "לשחיקה יש מחירים רגשיים, כלכליים ותעסוקתיים קשים, שכבר לא ניתן לכסות או להכחיש. 'פורום נשות המילואימניקים' מקדם בימים אלו, בשיתוף בכירים בצבא, בממשלה ובמשק, פתרונות ומענים מידיים ויצירתיים להרחבת השורות, שתאפשר את המשך הלחימה על הבית, אך גם שמירה על הבית של אלו שמגנים על כולנו".