"עמדנו במבחנים רבים, אולם מלחמה זו היא החמורה והאכזרית ביותר. בטוחני שגם בה נעמוד, וחבל שחייהם של רבים ממיטב-הנוער שלנו נקטלים במערכה על קיומנו. עלינו להיות חזקים, ולשאת את היגון בכאב ובאחווה". כך כתב דוד בן גוריון למשפחתו של ראובן גבריהו, שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות באזור החווה הסינית. היה זה המכתב האחרון שכתב בן גוריון בימי חייו ב-30 באוקטובר 1973. ב-1 בדצמבר אותה שנה הוא נפטר.
ראובן הותיר אחריו אישה ובת, הורים, אח ואחיות. המכתב האחרון של בן גוריון נמצא אצל המשפחה, ובחודשים האחרונים הם מחפשים אחריו. בינתיים ללא הצלחה. "אני בטוחה שהמכתב יימצא", אמרה שרי אנסקי. היא התקשתה לספר על אחיה היום, אך בעבר סיפרה כי האובדן שלו "הרג משהו בתוכנו".
5 צפייה בגלריה
סרן ראובן גבריהו ז"ל
סרן ראובן גבריהו ז"ל
סרן ראובן גבריהו ז"ל
(מתוך אתר יזכור)
בן גוריון כתב מאות מכתבי תנחומים למשפחות שכולות. ב-8 בדצמבר 1953 כתב לברוריה ובנימין שינבוים, ששלחו לו ספר על בנם יריב. "ההיסטוריה של העם היהודי עשירה בעלילות גבורה - מימי קדם ועד ימינו אלה, בארץ ובגולה. אבל רק בדורנו נפתח פרק גבורה חדש - פרק של גיבורי האוויר היהודים, אשר כבשו את הממד השלישי - המכריע בקרות בימינו... על דמות גבורים כיריב - יתחנכו הדורות הבאים".
לרנדל זוסמן כתב ב-1951 כי הוא מודה על הספר ששלח לו על בנו. "כשעמנו יזכור אלה שנתנו לו קוממיותו בימינו אלה - ואני בטוח שזכרון גבורינו לא יסוף מלב ישראל עד עולם - ודאי שיזכור בהודיה ובהעצרה גם ההורים שנתנו לנו נוער יקר זה. בלי הורים כאלה לא היינו זוכים לבנות ולבנים שכתבו הדף המופלא ביותר בתולדות ישראל", כתב. האב ביקש להיקבר לצד בנו, אך בן גוריון הדגיש כי "יש הכרח בבית קברות צבאי ששם ינוחו אלה שמסרו חייהם על עצמאות האומה והמולדת... אין לערבב מנוחת הנצח של החיילים עם קרוביהם. יש לתת לחייל אשר לחייל. ואני מאמין שתוכלו להבין זאת - ולוותר על רצונכם שהוא כל כך טבעי ואנושי - ואבהי, אבל אינו הולם המסגרת הצבאית, ותקבלו הדבר באהבה".
הורים שכולים שלחו לו ספרי זיכרון ויצירות והוא התעמק בהם בלהט. לפועה ופנחס אבישר כתב באפריל 1956: "משהתחלתי לקרוא בו (א"ק: כתב עת לזכר בנם) לא יכלתי להפסיק עד שהגעתי לשורה האחרונה בעמוד האחרון. קראתי דברי אמא פעם ושתיים ושלוש - דברים רותחים, נפלאים ויקרים, דברי אהבה וכיסופים ויגון של אם. מכל שורה שבקונטרס נשקפה אלי הדמות האצילית, הענוותית, רבת הכשרון של עלם חמודות אשר נקבר באיבו. ותוגה רבה אפפה אותי. ידעתי שחרף נפשו כרבים מחבריו על קוממיות עמו וגאולת מולדתו, אבל הרגשתי מה שהרגישה אמא שלו: אין מרגוע ללב ואין תנחומים...".
5 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
(צילום: דוד רובינגר)
"ההורים ראו בראש הממשלה ושר הביטחון כתובת", אומר רמון זיו-אב, מנהל מרכז המבקרים של ארכיון בן גוריון. "נראה שההורים וגם בן גוריון ביקשו להעניק בהתכתבויות הללו משמעות למות הבנים, להסביר לעצמם שהמחיר הכבד לא לריק. סוגיה נוספת שעולה היא שאלת האחריות.
"ביומני בן גוריון הוא כתב על העול שהרגיש שיושב עליו, כמי שמוביל את היישוב העברי ואת המדינה למלחמה, שלפחות בחלקים ממנה לא היה ברור שאנו צועדים לניצחון. לאחריות המוטלת על ראש הממשלה יש משמעות לאומית – הוא יהיה חתום על כישלון או הצלחה. אבל יש לה גם משמעות אישית יותר – ההחלטות שהוא מוביל ומקבל קשורות ישירות בחיי אדם. אנשים צעירים רבים מתו בשל ההחלטות שהוא קיבל. העמידה הישירה הזו מול ההורים השכולים, היא הכרה באחריות הזו. אני חושב שהעניין הרב שיש היום לחברה הישראלית בבן גוריון, קשור בקשר הדוק לשתי הנקודות האלה, שנמצאות בבסיס המשבר המנהיגותי בישראל בשנים האחרונות, ובחודשי המלחמה בפרט".
ד"ר עדי שרצר, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, חקר את מושג הממלכתיות, ובעברו אצר את תערוכת הקבע של ארכיון בן גוריון. כאשר התבקש לבחור מכתב "טיפוסי" של בן גוריון להורים שכולים נתקל בבעיה. "גיליתי שאין כזה", אמר. "המכתבים של בן גוריון למשפחות השכולות היו מאוד לא טיפוסיים. זה הדבר הראשון שהכה בי. חלק גדול מהמכתבים הם בעצם תשובה למשפחות שכולות שכתבו לו. הוא בדרך כלל לא היה זה שיזם את הקשר".
המשפחות השכולות נהגו לשלוח לו משהו שיצר הנופל, כמו קובץ שירים שכתב או כתב-עת לזכרו, או שפנו אליו כשהיו להם טענות. "כל מה שמוכר לנו היום קיים כבר אז. טענות כלפי מפקדים; חיילים שנפלו בגלל ירי כוחותינו; חיילים שנפלו בגלל תאונות ועוד. ברוח הימים האלה - הוא לא פחד לקחת אחריות במקום שבו הייתה 'פאשלה' של הצבא או המדינה". יחד עם זאת, צריך לציין, שלעיתים התגונן מפני טענות המשפחה. "יש גם חלקים שלהיסטוריונים יותר קשה לאמת. בעצם, הידיעה הזו שהאנשים האלה נפלו בפקודתו - כי מעבר להיותו ראש ממשלה הוא היה שר ביטחון - זה היה מבחינתנו משהו מאוד משמעותי וליווה אותו משך כל חייו. יש מיתוס, אגדה, שאני לא ראיתי לה ביסוס בכתובים, שהתחושה הזו ליוותה אותו גם לפני קבלת החלטות.

מכתבים שבן גוריון שלח למשפחות שכולות:

"הרמז הכי מובהק הוא שכתב אחרי הקמת המדינה, כמה שעות אחרי הרגעים הדרמטיים של 14 במאי, 'ושוב אני אבל בין השמחים'. אם מסתכלים על רצף היומן מבינים למה. כי היומן מלא בכישלונות מבצעיים. צריך גם לזכור שכל חבריו של בן גוריון הם הורים שכולים. יצחק בן צבי היה אב שכול, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק היה אב שכול. חלק גדול מסיעות הכנסת הם הורים שכולים. וזה מאוד השפיע עליו. השכול הוא לא משהו שקורה לאנשים אחרים, במקומות אחרים. הוא קורה לחברים הכי טובים שלו ונוכח סביבו. וחלק מהאנשים האלה ממש מוכי יגון. מעניין לראות שהיה לו קשר מיוחד עם כל מיני הורים שכולים שלא מהמעגל הישיר שלו. כמו רבקה גובר, ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות וקיימה עם בן גוריון קשר מכתבים מאוד ארוך. הוא מכנה אותה אם הבנים, בדומה לאיך שמתייחסים למרים פרץ. והיא לא היחידה".
בן גוריון חש כמעט אסירות תודה להורים ששולחים את דברי המזכרת מהבנים הנופלים. לאחד מהם כתב בדצמבר 1953: "חסד רב עשית עמדי בשלחך אליי הכתב עת על בנך דוד... היו הרבה עלילות גבורה ותפרת במלחמת הקוממיות, עלילה ל"ה הייתה הטרגית ונוראות ההוד שבכולן. וכל נופך שנוסף על חייהם ודמותם של הבנים היקרים האלה - מעשיר אוצרה הנצחי של האומה".